שיעור באזרחות: כן, יש חילונים בארץ

נסו לחשוב על התרחיש הבא: קבוצה של אנשי חינוך חילונים יסרבו שמוֹרות דתיות ילמדו תנ"ך בבתי ספר חילונים שמא ישיבו את הנערים הרכים בתשובה, או שמוֹרים חובשי כיפה לא יוכלו ללמד אזרחות בבתי ספר ממלכתיים כי הם יכולים לדבר ביתר התלהבות על מדינה יהודית.

עוד בערוץ יהדות - קראו:

• לא מכונת לידות: שלושה ילדים - ודי!
• אחרי 500 שנה: תפילת יו"כ בקורדובה
• שירת נשים - או מנגינה גזענית צורמת? 
  

נשמע מופרך, לא? ניתן אפילו לדמיין את המקהלה הזועמת הקבועה שתצקצק בלשונה בצדק, ותמחה על הדרה וחוסר יכולת להכיל מורכבות.

אלא שלצערי הרב דרישה כזו מהצד שלנו, הדתיים, נתפסת כלגיטימית ואפילו עולה כהצעה מסודרת מפיו של ראש מינהל החינוך הממלכתי דתי במשרד החינוך, הרב אברהם ליפשיץ. הוא משתמש בטיעון הגיוני כביכול, לפיו שיעורי האזרחות במגזר הם יותר טעונים ומורכבים, אך גוזר מכך מסקנה מסוכנת לפיה מי

שראוי ללמד את ילדינו הרכים אזרחות חייב להיות בדיוק בדיוק כמונו - אדם דתי שהוא חלק מהציונות הדתית. לא פחות.

נכון, אדם דתי נדרש לשאלות אחרות אל מול נושאים כמו מדינה יהודית ודמוקרטית או ההלכה ומערכת החוק והמשפט בישראל, אך השאלה המתבקשת היא האם רק "אנשי שלומנו", כמו שאנחנו מכנים אותם לא פעם, הם היחידים שיכולים להתמודד עם שאלות כאלו. אולי ההפך הוא הנכון? אולי גיוון הדמויות והרעיונות הוא שיאפשר מפגש אמיתי של התלמידים עם הדילמות שבהן הם יתקלו כאזרחים פעילים?

הווטו על מורה שמגיע מחוץ לשורותינו מעיד על צרות מחשבה, ועל חוסר האמון שלנו באנשים שאיתם אנו בונים את המקום הזה, כתף לצד כתף. דווקא המפגש עם האחר שהוא שמאפשר שיח שדורש מחשבה ואינו אוטומטי ומיידי, ודווקא שיעור אזרחות הוא בדיוק המקום לדיאלוג הזה.

המטרה בשיעורי אזרחות היא לפתח תלמידים סובלניים, מודעים, ובעיקר - שואלים. נכון, הילדים האלו עלולים להתבלבל, אבל השאלה היא מה כה מפחיד בבלבול? אולי אנחנו למעשה חייבים לבחון מחדש את הנחות היסוד המיידיות שלנו רגע לפני יציאה לחיים עצמאיים, ולהגיע לבגרות מתוך בחירה אמיתית ומחודשת בעמדות שלנו.

היכן הקו האדום?