לא מכונת לידות: שלושה ילדים - ודי!
כולם מודעים לקושי במשפחה מרובת ילדים, אבל מחליטים שזה בסדר שאי-אפשר להתייחס לכולם, ושהאחים הגדולים יגדלו את הקטנים. אולי יש יוצאים מהכלל, אבל השיטה היא כישלון - והיא בוודאי לא מתאימה למגזר שלם
יש מי שמצליח לעשות את זה טוב. יש מי שנועד באמת כל כולו לגדל ילדים, ומצליח לנהל משפחה מרובת ילדים - לפעמים אפילו דו-ספרתית - אבל הם מיעוט ספור ולא מייצג. אצל מרבית המשפחות מרובות הילדים שנתקלתי בהן עד כה - זה לא כך. ואני עדיין גרה ביישוב ביו"ש, אז ראיתי מספיק. די הרבה, למען האמת.
עוד בערוץ יהדות - קראו:
- שי גבסו ויוני גנוט מתכוננים לראש השנה
- תחליטו: נשים או חיילים דתיים/ טלי פרקש
- קצת צניעות: אופנה לשנה טובה
התחתנתי בגיל 20. האמנתי ורציתי באמת ובתמים בית של עשרה ילדים לפחות, אבל עם לידת בני בכורי, הבנתי שזה לא כל-כך פשוט כמו שהתאמצו לתאר באוזני. זה היה אולי הג'אגלינג הכי מטורלל שעשיתי בחיים שלי - לתמרן בין תינוק, בית ולימודים, ולנסות לעשות את זה באופן כזה שהתינוק יקבל הכי הרבה. הכי הרבה תשומת לב, אהבה, הבנה, מילוי צרכים. לדעתי בזה הצלחתי, אבל הפכתי לבנאדם טכנוקרטי מאוד - קר, מתפקד, ממלא צרכים של תינוק, של בעל, של ציפיות של חברה.
הבכור בן שנה, הריון שני.
לא, לא היה מה לדבר על מניעת היריון, כי אין עדיין "פרו ורבו". לא, לימודים זה לא תירוץ. רצון להשקיע בילד שכבר מגדלים זה בטח לא תירוץ. זוכרת הכל לפרטי פרטים, שאלנו את הרב. היינו אצלו יחד.
לשניות בודדות האמנתי שכל מה שהוא אמר היה נכון, שזה באמת יעזור לי להתגבר על הפחד. אבל לפני הלידה השנייה - לחץ. פחד. לא יודעת איך אני אסתדר, בקושי נושמת וכבר אמצא את עצמי עם שני ילדים. התאוששות, התאפסות. תור לרופא נשים - מרשם לגלולות. יש דווקא "אישור מהרב", כל עוד אני מניקה.
שנה חלפה, סיימתי להניק. מחליפה סוג של גלולות, לוקחת בסתר. כבר אין לי "אישור" ואין עם מי לדבר - שני בנים זה עדיין לא "פרו ורבו".
לא מבינים אותי. אני בכיינית, אני מפונקת, אני מרוכזת בעצמי, אני אגואיסטית. מין יצור כלאיים כזה, יושבת על הגדר לא פה ולא שם, בלי סדרי עדיפויות "נכונים". תתחזקי באמונה, תתחזקי במצוות. אז לא תחשבי שקשה לך, כי לא יהיה לך קשה, תחשבי את הדבר הנכון והכל יסתדר.
הו גאולה
לא בכוונה, הריון שלישי.
אולטרה סאונד ראשון - גאולה, זו בת. יהיה "פרו ורבו". שבה מנוחה לנפש, שכבר שכחה איך זה מרגיש. איך מרגיש להיות בלי לחץ מעיק בחזה. הנפש שכחה איך זה שתפילה נענית, איך זה שהמציאות מתגמשת אליה. שכחה שיש גם שמחה, שיש לאן לשאוף ומקום להתרחב.
הגוף כבר שכח שהוא לא רק מספק צרכים. עוד מעט יזכירו לו שוב, בינתיים קצת חופשי. את הלידה השלישית חוויתי כבר אחרת, בלי לחץ, מתח, חרדה. רק שחרור, רק שמחה, רק רצון. נראה לי מוזר כל-כך היום שאני חווה את בתי כפעוטה מדהימה בת שנה ושמונה חודשים. את השלב המדהים הזה
פספסתי תמיד כי כבר הייתי בהריון מתקדם. כי הראש כבר היה במקום אחר.
אחרי הבת השלישית נעצר הסחף אל אלוהי הילודה. כעת רוצה לדאוג שיאכלו אוכל ביתי איכותי, לנקות להם את הראש מכינים, לקחת אותם לטיפולים ורופא אם צריך כשצריך. אני רואה אותם כמכלול וכשלם, כי עצרתי את השיטה מבחינתי.
אני רואה את החברים שלהם מסביבם, כולם רוצים לשחק אצלנו כי הם מרגישים חום שחסר בבית שלהם, כי קשה לתת חום, ולספק צרכים של שישה או שבעה ילדים צפופים, בהפרשים של שנה וכמה חודשים אחד מהשני. קשה לראות ככה צורך אינדיבידואלי של ילד.
כולם מודעים לקושי הטיפולי השוטף, אז ממציאים שיטות. אז מחליטים שזה סביר והגיוני (וגם בריא להתפתחות) שילדה בת עשר תהיה אחראית באופן קבוע לקחת את האחים הקטנים שלה מהגן. כי לא צריך ילדוּת, כי לא צריך לשחק, כי לא צריך לגדול לבד. אפשר להאיץ בהכל. ממילא כולנו כלי לאלוהי הילודה.
כך גם אפשר להגיד בלי בושה לאם שמתלוננת באסיפת הורים בגן על כך שלא פולים כינים "מה, את חושבת שיש לי זמן לבדוק שבעה ראשים כל יום". ונכון שאין זמן, אבל הבאנו שבעה ילדים והצלנו את הדמוגרפיה, וקיימנו והידרנו ב"פרו ורבו".
אלא שמאחורי זה יש ילד שסובל מראש מלא כינים, שלא מקבל את הטיפול הרפואי הכי טוב שאפשר, שאף אחד לא ייקח אותו לקלינאית תקשורת או ריפוי בעיסוק אם הוא יצטרך כי אין זמן, שיגדל בין האחים שלו שיגדלו אותו כי יש לאמא שלו תינוקות לטפל בהם, שלא ימצא את המקום שלו בעולם כי תמיד צפוף, כי תמיד מחכים כבר לילד הבא.
זה לא לכולם
מאחורי הדמוגרפיה יש ילד שאף מבוגר לא נהנה ממנו, כי אין לו זמן. הוא חי מתשומת לב של אחים אם הם יכולים לתת לו. מאחורי זה יש ילדים די קטנים עם אחריות די גדולה. מאחורי זה נוצר פרדוקס מטורף שככל שיש יותר ילדים, יש יותר צורך בנוכחות הורית צפופה, אבל גם הכרח לעבוד יותר שעות כדי להכניס יותר כסף. מאחורי זה יש בחורה בת 22 שעומדת לפני לידה ראשונה, ויודעת שאמא שלה לא תהיה איתה שם, כי אמא שלה צריכה ללדת חודש לפניה.
אם קראתם עד הנה, ועוד לא התעצבנתם, אז כן - יש יוצאים מהכלל. אבל לא גוזרים הלכה מהיוצא מהכלל. השיטה היא כישלון. היא מתאימה לבודדים.
ילד צריך הבנה, תשומת לב, עידוד, הקשבה. מי מצליח להקשיב באמת לשמונה אנשים ביום? מי מצליח לתת את כולו לשמונה, תשעה או עשרה אנשים ביום, כשצריך גם לעבוד, לבשל, לכבס ושלל פעולות תחזוקה שוטפת. ריבוי ילדים זה לא לכולם. בטח לא למגזרים שלמים.
ולמען הגילוי הנאות, אני לא מצטערת על אף ילד שיש לי. רק על מה שמסביב.
לפנייה לכתב/ת 
