חברה יקרה, בעצב תלדי בנים
את עוד לא בת 29, וכבר אם לחמישה - בחורה עם שכל חריף ונדיר. אני נזכרת איך חלמת להיות רופאה, ואיך עזבת את הלימודים בחסות בעלך האברך והרבנים. מכתב לחברה
מזל טוב, חברה יקרה. לאחרונה ילדת את בנך החמישי, ואת עוד לא בת 29. העשור האחרון של חייך עבר ביעף בין לידות להנקות, ובקצב של ילד לשנתיים.
רק לפני שנה-וקצת נפגשנו בברית של הקודם, כאשר המוהל נפרד ממך בברכת "להתראות בשנה הבאה".
אני מתבוננת במה שהשנים האלו עשו לך, בחורה צעירה ויפה - וכבר הגב שלך מקומר, העיניים אדומות מעייפות והרגליים נפוחות מוורידים.
יש המון נשים, ג'דות כאלו, שמביאות ילד אחרי ילד, וכל לידה מוסיפה חיוך על פניהן. אבל את לא ביניהן. גזרת על עצמך בכוח משימה פיזית שגופך לא יכול לה, מתעקשת לא להפסיק, על אף שהוא נותן לך סימנים לעצור. יש המון נשים עם סבלנות בלתי נגמרת, שגידול ילדים הוא בנפשן. אך לא את. שיירת הילדים שנתלית על עגלת האמבטיה שאת סוחבת כבר שנים, מוציאה ממך פרצוף של "רק תנו לי לגמור את היום".
יודעת את האמת
אני מסתכלת עלייך בהשתאות - בחורה עם שכל חריף ונדיר, תעודת בגרות מושלמת ופסיכומטרי גבוה,
ילדים עושים באהבה
צאו לנו מהרחם
אפרת שפירא-רוזנברג
המוסלמים צריכים ללדת ילדים כדי להשתלט על הארץ. היהודים, בתגובה, צריכים ללדת יותר ילדים. אפרת שפירא-רוזנברג מתחננת בפני הרבנים, השייח'ים, האקולוגיים והחברות בגינה: עיזבו לנו את הרחם במנוחה
ונזכרת איך בצעירותנו פנטזנו יחדיו על לימודי רפואה. היית אז חדורת מוטיבציה ותחושת שליחות, ועינייך ברקו. כמה שמחתי כשהתקבלת לחוג לרפואה, וכמה נעצבתי לשמוע שנטשת את החלום לאחר שנתיים בלבד - לטובת גידול ילדים, ומשרת אם משמימה בהנהלת חשבונות.
את תטעני בתוקף שאת שלמה לחלוטין עם הבחירה; שכל ילד שהבאת הוא עולם ומלואו. מי שלא מכיר אותך עוד עלול להאמין לך, כי גייסת כל ורסיה אפשרית של שכנוע עצמי, כדי להתמודד עם הדיסוננס העצום שמתחולל בתוכך.
אבל לא אני. אחת לכמה חודשים אנחנו מדברות. סשן של פריקת תסכול, ואחר-כך נחמה עצמית. אני לא אהיה לך חברה אמיתית אם אפרגן לך בזיוף על הוולדנות הזו. אם אהיה אדישה כמו כולם, ולא אזכיר לך מי את באמת, מה רצית פעם, ועל מה חלמת.
לא היית לבד כשבחרת
אני יודעת שזה נשמע מתנשא, אבל תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שאני לא קוראת נכון. תישבעי לי
גם זה קורה
מהפיכת הילודה החרדית
טלי פרקש
תחרות "אם השנה" בהקפאה. האישה החרדית גילתה את אמצעי המניעה, ופוסקים חרדים גילו כי חשוב להעמיד את האישה וצרכיה במרכז. לאט-לאט מתחוללת מהפיכת ילודה שקטה, ונתוני הלמ"ס מדברים במקומה
שפירשתי בצורה מוטעית את החנק בגרון; את הקנאה שבצבצה בין המילים, כשסיפרת לי בערגה על הרופא המוכשר שניתח את הבן שלך, ועל כמה שהיית שמחה להיות שם במקומו.
לא היית לבד כשבחרת. כשזרקת את הגלולות לאסלה היו איתך כל אותם יודעי דבר: בעלך האברך, החברה מהיישוב, ועשרות רבנים ומחנכות. קיבלת מהם רמזים עבים על סדר העדיפויות הראוי, על כך שקריירה היא מילה גסה, ושמשפחה קטנה זה אסון. הם גייסו אותך למשימה הלאומית של הגדלת צבא המאמינים, והמסר הפטריוטי חדר טוב כל-כך, עד שהתרצית להאמין שזה גם רצונך. קברת מחוץ לגדר את כל השאפתנות שהייתה בך. אבל את הרי יודעת שאילו גדלת בחברה אחרת, היו מקננים בך רצונות אחרים.
אני מתבוננת בך, וברבים מחברייך למגזר החרד"לי - אלה שניחנו במתת אל נדירה כמו מוח מבריק או כישרון אומנותי יוצא דופן; מחוננים במוזיקה או תותחי כתיבה, שגנזו את החלומות לטובת גידול משפחה דו-ספרתית. איך נתתם לאנושות להפסיד אתכם?
עוד לא מאוחר
אני שואלת את עצמי שאלה אכזרית, ובכל זאת לא מצליחה להימנע מהתהייה: איפה היית היום אם היית דוחה את הלידות בכמה שנים? מי יודע אם לא היית מצליחה למצוא תרופה לסרטן, ואולי ליצור לב מלאכותי, או אפילו רק להיות מנתחת טובה. כמה נפשות היית מצילה?אני תוהה אם שאלת את עצמך אי פעם, מה באמת רוצה ממך אלוהים, אותו האל שציווה עליך "פרו ורבו" - אבל לא בהכרח התכוון להידור כפול ומשולש. אולי הוא קיווה בשבילך דברים אחרים? באיזו זכות את משליכה את הכישרון שהוא העניק לך? והאם זה לא אותו האלוהים שחכמיו קבעו כי "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא"?
חברה יקרה, עוד לא מאוחר. עוד יש זמן לעצור, לעשות אתנחתא לרחם - ולהתחיל להקשיב גם לאיברים אחרים בגופך. אלה שמשתוקקים לחשוב, ליצור, לדמיין. עוד לא מאוחר להקשיב לקול הפנימי שלך שרוצה להציל חיים, ולהעניק מעצמו לאחרים. עוד אפשר להגשים את החלום, אם רק תרצי.
לפנייה לכתב/ת 
על מה ויתרת בשביל הילדים
צילום: index open
מומלצים
