בת 35, ואיפה הנשיות שלי?
"אני מסתכלת במראה, רואה בטן של חודש תשיעי ומטפחת על הראש, ומרגישה הכי רחוקה מקארי ברדשאו שיש. במשבר אמצע שנות ה-30 שלי הבנתי שהנשיות לא מצויה באופנה או במה שבולט ומוחצן - וזה שחרור האישה מבחינתי"
ביום הולדתי ה-18, עם המעבר הרשמי לבגרות, קמתי בבוקר בתקווה שתשובות העולם ינחתו על כתפיי, ובסוף היום אבין סודות ורזים. זה לא קרה כמובן. האסימון שכן נפל היה שבעצם כלום לא השתנה. כל מה שמכרו לנו בגרסת "הופ הופ טרללה גדלתי בשנה" הוא לוקש. לא גדלתי בשנה. גדלתי ביום. בדיוק כמו שגדלתי אתמול. ושלשום.
עוד בערוץ היהדות :
- מרשם האוכלוסין: "הגוגל החרדי" בדרך לשידוך
- למה הרבנים מפחדים מ"סרוגים"?/ רחלי מלק-בודה
- מאה שערים נעולים/ טלי פרקש
מאז ועד יום ההולדת הנוכחי, עברו ימי ההולדת ללא אקשן מיוחד. אבל משהו במספר הזה ערער אותי. שלום ונעים להכיר - משבר גיל ה-35 (שעל-פי הרב גוגל, אכן קיים).
כשאני מנסה לרדת למהות המשבר, אני מבינה שהוא לא נובע מחוסר סיפוק כללי מחיי. נהפוך הוא, אני מאוד מרוצה מחיי. המשבר ממוקד בפנימיות הנשית שלי, שחשבתי שתתגבש - ועדיין לא הבשילה, לפחות לא בדרך שחשבתי.
אני לא קארי ברדשאו
לאורך שנות ה-20 שלי, כשלא הרגשתי את הנשיות המיוחלת, עשיתי הכל כדי שתחלחל פנימה. חשבתי שאם לא מבפנים, אולי זה יגיע מבחוץ. הבלטתי כל מה שניתן להבליט, החצנתי כל מה שניתן להחצין. התגובות לא איחרו לבוא, אבל היא עדיין לא הצליחה להיטמע בי.
בתכל'ס, הייתי בדיסוננס גדול. התפרנסתי מלהיות נערת פוסטר, אבל הרגשתי הכי רחוקה מאותה דמות שהייתה תלויה על שלטי חוצות בפרצוף מפתה.
אני זוכרת את עצמי יושבת וצופה ב"סקס והעיר הגדולה", מקנאה באותן דמויות שהיו באמצע שנות ה-30 לחייהן. חשבתי כמה כיף להן שהנשיות שלהן שלמה, חקוקה בזהות שלהן. אמרתי לעצמי שאולי עם הזמן גם אני אזכה, באמצע שנות ה-30 שלי, להרגיש את אותה נינוחות נשית, כאותן דמויות אופנה מופתיות.
והנה, הגעתי עד הנה, ועדיין הנשיות הזו מדשדשת וממאנת לשכון בתוכי.
גם החזרה בתשובה יצרה מעקף סביב הנושא, היות והשלתי מעלי את רוב סוגי הקביים - כגון ג'ינסים צמודים, גופיות והכי קשה לפרידה - השיער, שנעלם תחת הכיסוי. אלו עזרו לי להרגיש יפה ונשית, גם אם הם היו - והם היו - שטיקים זולים וחיצוניים.
ובגיל 35, כשאני מסתכלת במראה, אני רואה בטן של חודש תשיעי ומטפחת על הראש, ומרגישה הכי רחוקה מקארי ברדשאו שיש. זה בכלל אפשרי להיות קארי בלי סטייליסטית ומאפרת? האם היא עדיין דמות לחיקוי עבורי?
מהי נשיות?
בחצי השנה האחרונה דנתי רבות בנושא עם אחיותיי לתשובה. שאלתי אותן האם יש בכלל מקום לחוות נשיות ביהדות? או שאני שבויה בתוך קונספט חילוני שעליי להשתחרר ממנו? חזרתי עם תובנות.נכון. אני רחוקה מקונספט הנשיות שעליו גדלתי. אבל דווקא החזרה בתשובה היא שהאירה בפני מה זה להיות אישה. דווקא דרך "האישה היהודיה" שאני מנסה להיות, הצלחתי לסנן דעות קדומות של במאים הוליוודיים ומעצבי אופנה אכזריים, ולהגיע לתמצית, לאמת. וזו בהחלט הפתעה, בהתחשב בעובדה שאני אמורה להחביא כל סממן נשי חיצוני ומגרה.
אז מהי האמת? האמת היא שקר שאימצנו, כי מכרנו את הנשיות שלנו במחיר הזול ביותר והחלפנו את הפנימיות במחטבים, ניתוחים פלסטיים, החלקה יפנית ושיזוף מלאכותי. דורות שלמים של נשים (כולל אותי) מבלבלים בין נשיות ומיניות, והתוצאה מתגלמת במיליוני חיקויים מבהילים של שפנפנות פלייבוי זהובות שיער. ואם זה מה שיש לעולם להציע לי, אז לא תודה. אני מוותרת.
שחרור האשה, אבל אחרת
ההחלטה שלי לצאת לפנסיה מוקדמת מהמרוץ האינסופי אחרי האופנה האחרונה, אחרי איך "נכון" להיראות, באה כחלק מאהבת השם ועבודת מידות פנימית, שהובילה להתכסות חיצונית. בסופו של יום, זו הדרך הכי פמיניסטית שמצאתי לשחרור האישה שבי.
עדיין חשוב לי איך אני נראית, ובשום מקום בתורה לא כתוב שאני אמורה להיראות מוזנחת, אבל כן נטשתי את המוסכמות של "איך אישה אמורה
להיראות" כיום. ובתוך המסע הזה, אני מתחילה למצוא את האישה שאני רוצה להיות, בעיניי ובעיני בעלי. והיא לא זו שאני "אמורה להיות", לפי המפרסמים ועורכות המגזינים.
מצאתי משהו דווקא במקום שלא חשבתי שאמצא בו, אבל הוא הרבה יותר נקי ועמוק, ולא תלוי בשריקה של גבר זר ברחוב. והדבר הכי טוב שכלול בעסקה, זה שאני כבר לא צריכה להוכיח לעולם שאני אישה. זה ברור. בלי מילים, כחלק מהזוגיות והאימהות. כי היחיד שאני מנסה למצוא חן בעיניו הוא בעלי. וזה שהוא אוהב, נותן לי יתרון משמעותי...
מאחלת לכולן.
לפנייה לכתב/ת 
