פרשת השבוע: טבע האדם ואדם הטבע
שטפונות מכסים על תאילנד ואיטליה, ובטורקיה רבבות נותרו חסרי בית. מה נשתנה בין נוח - לפרשת נוח, בין מגדל בבל והמבול - לגורדי השחקים ואסונות הטבע?
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- דנמרק הצילה את היהודים - אך הם נעלמים למה הכי מוצלחים נשארים רווקים/ דינה אברמסון
- גמר תחרות "אגדתא 4": הסיפור האחרון
אתה יושב מול המחשב, שהוא ביטוי מעשי להתפתחות הטכנולוגיה העולמית. גולש באינטרנט - קשור ומחובר לכל העולם. מקבל מיילים מקצווי תבל, צופה ביו-טיוב עם עוד מיליונים ומיליארדים מתרבויות שונות ועמים שונים, ופתאום הביטוי "כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" מקבל ממשות.
מכוח השפה האחת והדברים האחדים, מחליטים בני האדם להתקדם הלאה, ולשאוף גבוה - תרתי משמע: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". כל מי שטייל קצת בעולם, וראה את היכולת האנושית בבניית בניינים, כבישים, גשרים, לוויינים וחלליות, מחשבי על וכל הטכנולוגיה האנושית המדהימה המקיפה אותנו - חש במלוא העוצמה את השאיפה האנושית הזו, להגיע עד השמים, ומעבר לכך. אפילו השמים כבר אינם הגבול.
עולם שברירי ואבוד
ואני תוהה אם אין כמו הדור המשוכלל, הטכנולוגי והמודרני שלנו – המאופיין באותה "שפה אחת ודברים
אחדים"; ברצון לבנות מגדלי ענק, שראשיהם יגעו בשמיים. כך נראה עולמנו - מלא עוצמה וחסר גבולות.
אבל הטלוויזיה הדולקת מספרת על עולם משוגע ושברירי. עוד לא התחיל החורף - וכבר תאילנד מוצפת, ורבבות - אולי מיליונים - נמלטים מבתיהם ומעריהם המוצפות. גם איטליה מוצפת, ועיירות שלמות מכוסות במים. בטורקיה האדמה רועדת, בניינים קורסים ורבבות חסרי בית מנסים לשרוד.
והכתב ממשיך ומדבר על השנה האחרונה - על הצונאמי ביפן, ועל השיטפונות בארצות הברית; על הסערות העזות בבריטניה, אירלנד וספרד, ועל גלים של סופות מהקוטב הצפוני ועד המזרח התיכון. כל זה לא כולל שרפות ענק ברחבי העולם, הוריקנים, התחממות כדור הארץ, ועוד כהנה פגעי מזג אוויר בין חום אימים לקור מקפיא - והעולם עומד מול כל הסערות הללו חסר אונים, שברירי ואבוד.
מגדלים קורסים בשמים
דפי החומש כמו מדפדפים את עצמם לפסוקים: "וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ, וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ, וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם". ושוב, כמו מכה בפנים, ואיזה קול הנישא בחלל ואומר - גם בסרט הזה כבר היינו.
העוצמה והשבריריות האנושית מעולם לא דרו כל כך בסמיכות זה לזו כמו בימינו. נראה שמעולם לא הגיעה האנושות להישגים כבירים כל כך בכל התחומים, כמו בדורנו, ובמקביל נראה שמעולם לא הייתה האנושות כה פגיעה וחסרת אונים אל מול פגעי הטבע המתרגשים ומסתערים עליה בטירוף, בזה אחר זה.
מצד אחד, השכיל העולם לבנות מגדלי ענק שראשם מגיע השמיימה, ומצד שני ערים, בניינים, רכבות ואוניות קורסים ונסחפים אל תהומות העולם כאילו היו קליפת שום דקיקה. ואף אחד - מגדולי הנשיאים, החכמים והעשירים ועד אחרוני התינוקות, העניים והבורים - לא יכול לומר "לי זה לא יקרה".
עולם קטן ונוח
היופי בהרהורים הוא בעצם קיומם, בלי צורך להגיע למסקנה, או להוכיח משהו. כל שצריך זה להתבונן, לקרוא, לשמוע ולחשוב על הדרך שעשתה האנושות באלפי השנים האחרונות: מנין באה ולאן הגיעה, מה היא עשתה בדרך, והאם באמת אחרי הכול, במהות, יש איזה הבדל בין אז לעתה - או שמה שהיה הוא מה שיהיה. טבע האדם לבנות, וטבע הטבע להציף.
אין כמו פרשת נוח מחד, והתמונות מהחדשות מאידך, כדי להבין עד כמה כדור הארץ הקטן שלנו, הוא בסך הכול גרגר קטן במערכות הכוכבים והגלקסיות, ועד כמה ככל שהאדם מנסה להיות גדול, הוא מגלה כמה הוא קטן.
אל מול העולם הסוער הזה - בו מצד אחד "תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת, אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ..." ומצד שני "נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף, יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ" - ניצב האדם, נציג המין האנושי והחי כולו, השואף לעולם אחד ושפה אחת ולמגדלים שראשם בשמים, ומעליו "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק".
לפנייה לכתב/ת 
