גמר "אגדתא 4": דוד המלך עירום

כשהאוטובוס עוצר ליד בית הספר, אני לוקח את הילקוט הכבד שלי, ויורד לאט. אני מסתכל לצדדים,

סורק את כל הספסלים והעצים, וחוצה את חצר בית הספר. הבוקר חיכה לי בכניסה לכיתה אריה המפחיד. הוא לומד בכיתה ד', שנה מעליי. אריה הוא הבן של שמעון מהמכולת, וכל הילדים חברים שלו, רק בגלל שהוא גונב לאבא שלו מסטיקים עגולים ומחלק לכולם. הוא חושב שזה בגלל שאוהבים אותו.

אריה שונא אותי, למרות שלא עשיתי לו כלום. הוא מתעצבן שאני לא כמו כולם, אבל אמא אומרת לי "אתה לא צריך להיות כמו כל העדר, אתה ילד מיוחד". איך שראה אותי, חיוך התפשט על פניו: "הנה הגיע הג'ינג'י", קרא לחבורת הילדים המעריצים אותו להקיף אותי. "בואו נראה מה יש לו היום בסנדוויץ'". הוא פתח לי את התיק, והוציא משם את הכריך שאמא הכינה לי. כל יום אמא שמה לי דברים משונים: בננה וקינמון, אבוקדו וריבה, דג מלוח וסילאן. את הילדים זה קורע מצחוק. אני אוהב את השילובים המוזרים של אמא. התרגלתי לזה בבית מגיל צעיר, אבל אצל הילדים זה בלתי נסלח.

למזלי הגדול, בגלל שאלה הימים שאמא עצבנית ואין לה סבלנות לכלום, היא פשוט מרחה לי פיתה עם שוקולד. "מה זה?" אריה נדהם. "אתה הופך להיות ילד נורמלי, אה ג'ינג'י?" אמר וסובב את המצחייה של הכובע שלי לצד השני. היה לי מזל גדול הבוקר. אני רוצה להגיד תודה גדולה לכל המזרקים עם ההורמונים שאמא השתמשה בהם בשבועות האחרונים. ניצלתי מלינץ'.

בגלל שאמא כל כך חסרת סבלנות, ואבא ממילא כמעט לא נמצא בבית, שולחים אותי בשבועיים של ההמתנה לסבא חיים, אחרי בית הספר. אני אוהב את סבא חיים. הוא החליט שהוא צריך ללמד אותי תורה. "מה שמלמדים אותך בכיתה ג' זה בסדר, אבל בשביל להיות משפיע בעולם הזה, כדאי שתלמד איתי", מסביר סבא, ומוסיף: "תסתכל בתורה וברא את עולמך, כמו שהקב"ה ברא את העולם". סבא חיים מספר לי את סיפורי התורה כמו שמספרים סיפורי ילדים, כי הוא אומר שככה זה יישאר לי בלב. אני מאוד אוהב להקשיב לו, אבל אז יש לי שאלות, ולזה כבר אין לו סבלנות. כשאני מתחיל לשאול אותו שאלות, הוא אומר שכבר מאוחר, ותמיד אני נשאר עם השאלות בראש שלי.

אני הכי טוב בכיתה בחשבון ובתורה, ובגלל זה כל דבר שאני לומד, אני ישר עושה חישובים. למשל, כשהוא סיפר לי על 12 שבטי ישראל, עשיתי את החישוב בראש שלי כל כך הרבה פעמים, והגעתי ל-13. כי אין שבט יוסף, במקומו יש שבט אפרים ושבט מנשה, אז 12 פחות 1 יוצא 11 ועוד 2 יוצא 13. מה, כולם טועים? יש 13 שבטי ישראל.

כשלמדנו בבית הספר על יציאת מצרים, סבא חיים החליט לחזור איתי על הסיפור. אבל מכל מה שקרה שם, הדבר שהכי הטריד אותי זה מה קרה עם בני ישראל שלא עלו ממצרים. סבא אמר שיצאו רק חמישית מהעם. אז מה קרה עם כל הארבע-חמישיות שלא יצאו? זה 80%! האם הם הפכו למצרים? האם הם מתו מעבודה קשה? האם הם יצאו יותר מאוחר, אחרי שבני ישראל כבר התיישבו בארץ, והם הבינו שהדבר הנכון הוא לעלות לארץ?

אבל הכי אני אוהב שסבא מספר לי על דוד המלך. דוד הוא הגיבור שלי. תמיד מתפעלים ממנו, מיופיו, כוחו ונגינתו, אבל אני אוהב את דוד המלך בגלל הדברים הלא טובים שהוא עשה. בעיקר אני אוהב את הסיפור על בת שבע. סבא חיים מספר לי איך דוד ראה את בת שבע רוחצת על הגג, וביקש לברר מיהי. כשהתברר לו שזו אשתו של אוריה החיתי, הוא עשה דבר מאוד לא יפה, ושלח אותו להיהרג בקרב כדי שבת שבע תהיה שלו. למרות שאני קטן, אני אוהב סיפורי אהבה. אבא ואמא כבר לא ממש אוהבים אחד את השני. בעצם, אולי הם אוהבים, אבל הם כמעט ולא נפגשים. וגם כשהם ביחד, הם לא מתנשקים או מתחבקים. פעם שמעתי את אמא אומרת לחברה שלה ש"אבא איבד את החשק מאז שהתחיל להטיל את הזה שלו לתוך כוס מפלסטיק".

גם אני, כמו דוד המלך, עושה המון דברים רעים וחושב מחשבות רעות, כי אני מרגיש שאף אחד לא מקשיב לי. לא מספיק שאבא אדיש אליי, גם איבדתי את אמא. מרוב רצון להביא ילד נוסף, היא כבר לא רואה את הילד שלה. שמעתי את אמא מדברת עם אחותה, על מספר הניסיונות שלה להיות בהריון: שבע שנים כפול שלושה ניסיונות בשנה, יוצא עשרים ואחד ניסיונות. היא אומרת שזה בשביל שיהיה לי אח, וזה באמת חשוב, אבל אני חושב שאם אמא שלי הייתה מקשיבה לי, אז כבר היה לי אח או אחות.

מי אמר שבשביל להביא ילד לעולם צריך לעבור רופאים וטיפולים והורמונים ומבחנות? לא חייבים לעשות מה שכולם עושים. סבא חיים אמר לי שהנשמה של הילד, לפני שהיא יורדת לעולם, בוחרת לה את ההורים. אז אולי כל הלחץ של אמא מפריע לילד להגיע? אולי הוא מעדיף לבחור לו אמא אחרת, יותר רגועה? אם אמא הייתה נרגעת, אז בטח כבר היו לי שבעה אחים.

בגלל שלא מקשיבים לי, למדתי לדבר פנימה. בלי להזיז את השפתיים, כמו שראיתי בטלוויזיה שחקן אחד ש"מדבר מהבטן", פיתום. אני נוסע באוטובוס לבית הספר, מסתכל אל עצמי בחלון שמשמש לי כמראה, ומדבר על כל מה שעובר עליי, ואף אחד לא שומע. אולי רק האיברים הפנימיים שלי. בגלל שזה לוקח המון זמן לתרגל את זה, אני בכלל לא מתייחס לילדים באוטובוס ולמה שקורה סביבי. המורה שנוסעת בספסל הראשון של האוטובוס חושבת שאני ילד חולמני ומוזר, ככה היא אמרה לחברה שלה בטלפון הנייד, כי היא כן מזיזה את השפתיים שלה כשהיא מדברת - ויכולתי להבין.

פעם אחת עשיתי טעות ודיברתי ככה ליד סבא חיים. הוא שאל אותי "מה אתה חושב שאתה עושה?" והסביר לי שלפי התורה זה דבר אסור. "פיתום המדבר משחיו", זה מכשפים שהעלו מתים ודיברו אליהם כדי לשאול על העתיד. הם נידונו לסקילה.

יום אחד הייתי עם אמא אצל חברה שלה, נורית, אליה היא באה אחרי שכל טיפול שלה נכשל כדי לבכות.

בינתיים היא מצפה שאני אשחק עם הילדה של נורית, נעה, הקטנה ממני בשנתיים. אבל זה לא קורה, כי היא לא מעניינת אותי ואני לא מעניין אותה. באותו יום, הסתכלתי בספר אומנות שהיה מונח על השולחן בסלון. אמא ונורית שתו קפה במטבח.

ואז ראיתי אותו, את התמונה של דוד, שם בספר. היו שם המון הסברים על היצירה והאמן, אבל אני נדהמתי. המלך ערום! הם לא מבינים, דוד המלך ערום.