גמר "אגדתא 4": הסיפור על שמעון
מאות סיפורים נשלחו לתחרות "אגדתא 4" של ynet ומכללת הרצוג - גוש עציון. צוות השופטים - חיים באר, מירה מגן וחוה דיבון - בחר את חמשת הטובים שבהם, ובקרוב תוכלו להכתיר את המנצחים שיזכו בפרסים כספיים. הנה הסיפור השלישי
אגדתא 4 - סיפורי הגמר:
כך מנהגי כבר מספר שנים - ללכת סתם. לנכש אספלט ולזרות אפר סיגריות, לחרוש רחובות ולקצור סמטאות. ביום כזה אין אנשים ברחוב. אנשים אוהבים להישאר בערב קר או גשום (מי מבחין בהבדל) בביתם, לצפות בטלוויזיה או לגלוש על מקלדתם. אני מעדיף ללכת סתם. הרוח מכה בי בגב ומערערת את שיווי משקלי, עושה את צעדיי מפותלים ונוקשים. לא כך, בגסות שכזו, ייחלתי שתנהג עמי. לפתע תפילה חדשה מתנוססת ברקתי. לִישרים בליבותם, משתננים בי פרקי התפילה תוך כדי טלטול אנא ואנה, והמטים עקלקלותם.
עוגן אחד יש בימי החורף ברחוב, בדמותו של שמעון, יושב על הספסל ומבטו המהורהר עמו. על
דרך כלל אני ישן ורגליי מקופלות, כמו בימים הטובים בחורשת יער והאוהל נמוך, אולי כדי לחזור אחורה בזמן, לשוב לימים ראשונים כשהגמישות הייתה ממני וָהֵנָה. אולי בשל אותם פעמים בהן ישבתי בין חבריי במעגל, על קצות האצבעות, כמו עובד בניין ערבי באכילת צהריים, וליחששנו הוראות אחרונות. שינה כזו סימלה עבורי שנת שלווה וביטחון. בהתבונני בשמעון בזמן שיחותינו, היה אפו הרחב, קומתו הממוצעת ופניו הקורנים מגלים לי כי ודאי גם הוא ישן ורגליו מקופלות. הרי השלווה אחת עמו.
מספר פעמים ישבתי לצידו וכל עולמו נגלה אליי בדיבורו. סיפר על רחל וחיוכה אליו כשחזר מהפלגה ארוכה, על אף מסעותיו הארוכים אל מעבר לים. סיפר איך נקרע בין אהבותיו, אך ידע כי רחל בעלת כושר עמידה, ושאב בטחונו מכוחה. דיבר בערגה על התחברותו לאנשים "מגוונים באישיותם" שתומי עין ושונאי חול. בדברו אליי כאילו דיבר אל עצמו, דיבר ואחז בימים הרחוקים כבקרש הצלה, ואנוכי הייתי המים הרבים מסביב, המשמשים כרקע שקוף לאובייקט המרכזי, אך מגחיכים את כל הסיטואציה בהיעלמם. התרברב בפנים שוחקות בהציגו לראווה את ויתורו על הקצף והשצף ("משכתי את החבל עד שכבר איים להיקרע"), ולא דילג על השנים האחרונות, איך נהנו על הקרקע המוצקה פה בדירה (שוב האצבע מורה). לִחְשש על פחדיו מאז שהלכה.
מי הגשמים הוסיפו למטור בהנאה גלויה, כאילו אימת מעגלו של חוני סרה מעליהם כבר לפני שבעים שנה, ורק המים בשולי הכביש, הדוהרים מכוח חוקי הטבע, כאילו עצרו עצמם מליפול לתהום הביוב הקרוב (בין כה וכה סתום), וצמאו לתהום אחר הקורא לכל צינוריך. צעדתי בדילוגים קלים בין השלוליות, כאילו ממתין לרוח שתבצע את המהלך הראשון במשחק שקבענו, מסרב להכיר כי כנראה אני לבדי במשחק הזה.
המרחק ביני ל"ספסל שימון" היה מספיק רחוק שלא יבחין בי, וריכוזי בניסוח הנכון של חוויית ההליכה – רב. הנה אני כבר בפנים, בתוך בית השתייה החשוך ואקדחי עוד רגע יעשן עמי. חציתי את הכביש במהירות, תוך כדי הגבהת צווארון מעיל הגשם שעליי, והתבוננות חפוזה לצדדים. לרגע אחד אהיה "מעבר הנהר". אני בשפה אחת של הכביש - והוא וכל העולם באחרת. מי יכול לדעת באותו רגע באיזה צד אברהם ובאיזה כל העוילם.
בבוקר מצאו את המזוקן שרוע כולו על ספסלו ורגלו רגל ישרה, כמעט באותה תנוחה בה צפיתי בו
אתמול לשניות מועטות בין הטיפות – הבוקר הוסיף בהירות וירוק העצים בהק כמסך מחשב מרצד בחדר חשוך – ואפו חסר רוח חיים. שמעון שלי, מלאך, חסר מהלכים בין העומדים האלה. אחד משלהם. סערה אחזתני ובליבי יבבה נטמעתי כל כולי בתוך המחשבה. לא, לא בגשם האשם גם לא הספסל, אף לא העצים השורקים ולא הקור שחדר. אין זה כי אם החיים העוברים לצידי ואיני מושיט להם את ידי.
לפנייה לכתב/ת 
