גמר "אגדתא 4": דוד שלהם
מאות סיפורים נשלחו לתחרות "אגדתא 4" של ynet ומכללת הרצוג - גוש עציון. צוות השופטים - חיים באר, מירה מגן וחוה דיבון - בחר את חמשת הטובים שבהם, ובקרוב תוכלו להכתיר את המנצחים שיזכו בפרסים כספיים. קבלו את הסיפור הראשון
אם תלך לאורך שדרות בן-ציון, מרחק שני בלוקים מביתי, ואז תפנה ימינה לרחוב הנביאים, ושוב ימינה לסמטה אנונימית צרה, תגיע לחצרו של בניין דירות גבוה, מכוער ונטוש. מן הסתם אף-פעם לא היית מודע לקיומו, ואם לא הייתי אומר לך אחרת, כך היה נשאר המצב. הבניין היה ניצב לו שם בכיעורו, ואתה היית חי את חייך מבלי לדעת שהוא קיים, קירותיו המתפוררים אינם מטויחים, ובמקומות מסוימים מוסיפים היסודות החשופים גוון חלודה מכוער לאפור המשעמם. בבניין הזה, העזוב והמוזנח, בקומה הגבוהה ביותר, בדירה היחידה המאוכלסת בבניין, גר דוד שלי. הוא לא יוצא הרבה מהבית, דוד שלי, טיפוס מתבודד וגם די תימהוני, כך אמר לי פעם סבא. רוב הזמן הוא פשוט יושב בבית ומביט החוצה מהחלון שבדירתו. מביט ולא עושה כלום.
אגדתא 4 - סיפורי הגמר:
"לא משעמם לו ככה, לבד?" הייתי שואל את סבא בפליאה, כשהייתה נחה עליו הרוח לספר סיפורים ולתרץ קושיות על הדוד המסתורי (זה היה קורה כשאבא ואני היינו באים לבקר אותו בדירה הקטנה שברחוב שארית הפליטה. אבא, כדי לתקן סתימה בעייתית בכיור, ואני כדי לשחק שח-מט עם סבא).
"נההה..." היה מבטל סבא את כל דאגותיי בהינף יד, לא מרים אליי את עיניו האפורות החולמות, מרוכז רובו בדף הגמרא הפתוח שלימינו, וקצתו בלוח המשחק שבינינו. "הוא לא הטיפוס המשתעמם, הדוד שלך". לפעמים היה אפילו מנדב עוד איזו פיסת מידע, מחייך חיוך דק, כאילו מסתורי, מעביר יד על זיפיו האפורים הדוקרניים, ואומר בכובד ראשו: "אבל לפעמים כשנמאס לו... הוא... משחק שחמט... נגד עצמו..." שוקע במחשבות לרגע, מזיז את הפרש עמדה, ואז מכריז בתרועת ניצחון: "אבל תמיד מפסיד!" וצוחק צחוק קצר ורועם. וגם אני הייתי מגחך לי עם סבא על הדוד הזה, המוזר, שאיננו מצליח לנצח את עצמו בשחמט.
דוד של אבא
כשסבא היה מפליג יותר מדי בסיפוריו המשעשעים על הדוד המופלא אך המגוחך, אבא היה מתעצבן: "חאלס, אבא, חאלס. תפסיק לזבל לילד את השכל עם האלגוריות המופרעות שלך", היה צועק לסבא בחוסר סבלנות מתחת לכיור במטבח, לא מוציא את ראשו מארון הצנרת. "לאבא הייתה מריבה קטנה עם הדוד", היה לוחש לי סבא כממתיק סוד, מספיק חזק כדי שישמעו בכל הבית, "חוסר-נעימות אפשר לומר... ממש עסק ביש. מאז הם לא מדברים..." ואני, מרותק כולי, הייתי שואל בעיניים בורקות: "הם הלכו מכות...?" אבל לפני שסבא היה פותח את הפה, אבא היה מגיח מהמטבח בגופיית עבודה מטונפת, מפתח-שוודי ביד ומבט בעיניים שממנו למדתי להיזהר, ואומר: "נמרודי, תגיע למטבח. אני צריך עוד זוג ידיים שם". אני הייתי הולך בלי להתווכח, ואבא היה משאיר אותי לשחק במגנטים שעל המקרר בזמן שהוא מתקן את הסתימה, רחוק מהסיפורים של סבא.
משפחה די מצומצמת היינו, רק אני, אבא וסבא. אימא כבר לא הייתה, ושאר משפחתה גרה רחוק, באמריקה. את קרובי המשפחה האחרים, דודים ודודות, אחיו ואחיותיו של סבא, למדתי להכיר רק מפרצופיהם האפרוריים הישנים בתמונות, ולא בשמותיהם או בקולם.
אבא לא אהב לדבר אתי על אימא, אבל דווקא הייתה פעם אחת שבה הסכים אבא לדבר אתי עליה, כשהייתי בן שש. היועצת של בית-הספר הגיעה לכיתה כדי לדבר אתנו על ילד מהשכבה שנרצח באותו שבוע בפיגוע. היא הסבירה שהגוף של הילד אולי מת, אבל הנשמה שלו (שזה מה שחשוב באמת) נמצאת עכשיו במקום טוב יותר, בשמים, יושבת שם עם א-לוהים והמלאכים שלו. כשחזרתי הביתה ניגשתי, בלי לחשוב פעמיים, לשאול את אבא למה אימא לא נמצאת בשמים, עם המלאכים, ואלעד אוחנה מהכיתה המקבילה דווקא כן. אבא השתגע, אבל אחרי שגמר לקלל את היועצת המטומטמת שלנו שמכניסה לתלמידים לראש רעיונות מופרעים על מלאכים, שתה שתי כוסיות ויסקי ולקח שני כדורים נגד צרבת, הוא הושיב אותי מולו במטבח. "תראה, נמרוד..." הוא התחיל בקול חלוש וחסר-ביטחון, משחק בכוסית הריקה בעצבנות, לא מסתכל לי בעיניים, "אימא שלך מתה. היא לא בשמים, לא עם א-לוהים, לא עם מלאכים, לא כלום. אימא מתה, והיא קבורה באדמה עכשיו ולא חיה בשום צורה שהיא בשום מקום שהוא ו...וזהו... אימא מתה וזהו. לא צריך לדבר על זה יותר. בסיידר?" טפח לי על השכם ויצא מהבית. בסדר. לא דיברתי.
דוד של סבא
סבא היה ניצול שואה. עובדה זו לא נודעה לי מסבא, אלא מהמורה ריבי, המחנכת בכיתה ד'. לקראת יום השואה של השנה ההיא, ביקשה ממני ריבי להישאר לשוחח אתה כמה דקות אחרי השיעור האחרון. אני רק פחדתי שבגללה אפספס "דרדסים" בטלוויזיה. ריבי פתחה בחקירה צולבת על המשפחה הקטנה שלי ובעיקר על סבא. אני לא הבנתי מה היא רוצה ממני, אז לא שיתפתי פעולה, והשתדלתי לענות על כמה שיותר שאלות ב"אנ-לא יודע". בסוף נמאס לריבי להיות נחמדה והיא אמרה שהיא רוצה שאשאל את סבא אם ביום השואה הקרוב יסכים לארח את הכיתה בביתו, ולהעיד בפני הילדים על קצת ממה שעבר עליו. אני לא הבנתי מה היא רוצה ממני או מסבא, אז אמרתי שאין בעיה, הוא ישמח. היא דחפה לי ליד מכתב להביא לסבא, ושנינו היינו מרוצים. אני רצתי הביתה, להספיק לראות לפחות את סוף ה'דרדסים', וכבר בדרך ההזמנה פרחה לי מהראש ומכיס המכנסיים.
קיצורו של עניין, הפעם הראשונה בה סבא שמע על העדות הייתה ביום השואה, כשריבי עמדה מחויכת על מפתן ביתו, עשרים חמישה תלמידים משתרכים מאחוריה בזוגות, סקרנים לראות את יצור-השואה המופלא. אני התחבאתי בסוף הטור, ליתר ביטחון. כשסבא פתח את הדלת לבסוף, הוא מאוד הופתע לראות אישה זרה ניצבת לפניו כשעל פניה חיוך ענק ולא משכנע, ומאחורי גבה מציצים ראשים קטנים וחצופים אין-ספור.
"אתה בטח סבא של נמרוד..." שיערה ריבי בנחמדות מוגזמת, מנסה ליצור שיחה עם הזקן פעור-הפה שמשום מה, לא זז מהמפתן ולא הזמין אותם פנימה. "מה?" גמגם סבא בקול חלוש את השאלה המתבקשת. "בשביל העדות..." ניסתה ריבי לרמוז בעדינות לסבא שקפא עכשיו במקומו ובהה באוויר. "אתה יודע... לגבי מה שנמרוד דיבר אתך..." ניסתה ריבי לעורר את סבא מקיפאונו, "יום השואה... שתדבר עם הילדים... נמרוד? איפה נמרוד?" הסתובבה ריבי לאחור, בולשת בעיניה, חסרת-אונים, אחר ילד אחד נמוך שכבר היה קילומטר וחצי רחוק משם, בדרך הביתה.
אחר-כך, סיפרו לי החברים מהכיתה, סבא התחיל לבכות, וכשריבי ניסתה לנחם אותו, הוא צעק עליה שהיא חסרת-רגשות ונעל את עצמו בבית, ואז גם ריבי התחילה לבכות. בקיצור החבר'ה ממש נהנו, ורצו לחזור לשמוע עדות שוב ביום השואה הבא, אבל אני פחדתי פחד-מוות לחזור הביתה. אבא באמת לא לקח את העניין הזה טוב, וסבא לא דיבר אתנו ולא הזמין אותנו לביתו בחודש שלאחר מכן וגם בחודש שאחריו, ורק אחרי שנשבעתי לאבא שאסתום את הפה ליד סבא, והתקשרתי להגיד לו שאני מצטער ושאני מתגעגע, הוא הסכים שנבוא.
סבא לא היה מגולח ועיניו היו נפוחות. הבית נראה כמו בית קברות לקופסאות שימורים של שעועית-לבנה ברוטב, וגם הריח היה ככה. אבא לא הפסיק לסנן לי באוזן כל הזמן כשניקינו את השירותים המטונפים של סבא: "אתה רואה מה עשית...?" ראיתי.
אחרי הסיפור הזה מיעטתי לשאול את סבא על הדוד, כי פחדתי לגרום עוד נזק, אבל הגעתי לכלל הבנה שמערכת היחסים שלהם סבוכה ומורכבת. סבא תמיד היה מדבר על הדוד במין נימה של כבוד, אך אף-פעם לא היה ניכר כי הוא מחבב אותו יתר על המידה. להפך, חשבתי שסבא די שנא אותו. מדבריו השבורים והקצרים של סבא הבנתי שכל דבר טוב שהיה בעולם ונעלם, הוא בגדר "הלך עם הדוד". זה התחיל עם סבתא. כשהייתי מטריד את סבא יתר על המידה בשאלת ה"איפה סבתא", ולסבא כבר נמאס להעמיד פנים שהוא איננו שומע, הוא החל לפתח מנהג לענות במן החלטיות מונוטונית שכזו: "הלכה עם הדוד".
ככל שעבר הזמן הביטוי התחבב על סבא, ואנשים נוספים הצטרפו, יחד עם סבתא, להגדרה העלומה של "הלכו עם הדוד". בתחילה הצטרפו ההורים של סבא, ואז האחים של סבא וקרובים אחרים, אחר-כך גם השכן הרוסי עם הכלב, הכלב, ואפילו אימא שלי. כולם "הלכו עם הדוד". כמובן שזה היה רק טבעי עבורי לחשוב כי הדוד הוא רוצח, סדיסט ובקיצור נאצי מושלם.
ובכל זאת, לפעמים נראה היה לי שהדוד לא היה אף-אחד מהם עבור סבא, כי מדי-פעם, כשהייתה שורה על סבא רוח טובה, כשהיה מעיין באחד מספרי הגמרא שלו, בעתות כאלו הייתי יושב ליד סבא, מחריש ונהנה משלוותו הנדירה, מנגינתו ומנדנודו המתמיד. ולפעמים, רק לפעמים, היה סבא מזמין אותי בלחישה מפתה, כמו מציע לי לטעום מאיזה מעדן-מלאכים שהזדמן לרשותו: "בוא, בוא נמרודי, בוא תלמד משהו יפה עם סבא, משהו מהפה של הדוד..."
ואם אבא לא היה מופיע בדהרה משום מקום, עיניו יורות גצים ורשפי אש, ומנתק אותי בצעקות מהמנגינה של סבא, הייתי מצליח לקלוט כמה מילים שאולי לא הבנתי את משמעותן, אבל הרגשתי את הקסם שבהגייתן המתנגנת. משהו מהפה של הדוד.
דוד שלי
את הדוד פגשתי כשהייתי בן 13. באמצע שיעור מדעים נכנסה המזכירה לכיתה, ולחשה למורה ריבי באוזן שכדאי שאחזור הביתה כי אבא שלי עבר תאונת עבודה, התפוצצות של צינור גז או משהו כזה, הוא עובר עכשיו ניתוח והמצב לא טוב בכלל. ריבי נתקפה פאניקה וצרחה לפני כל הכיתה את הבשורה הנוראה, כדי שכולם ישמעו. לקחתי את התיק ורצתי הביתה. בבית מצאתי את סבא יושב על הכורסא המשקיפה אל החלון ומזיל את הדמעות השקטות שלו.
"בוא נלך לבית-חולים סבא", אני אומר לו, "נלך נראה מה עם אבא..." סבא איננו עונה לי, ורק ממשיך להזיל את הדמעות האלו שלו. "את כולם הוא לקח לי", הוא אומר בקול שבור שאף-פעם לא שמעתי ממנו, "את כולם". סבא הסתובב אליי וחייך חיוך מבהיל. "עכשיו הגיע התור של אבא שלך ללכת עם הדוד..." לי כבר נמאס לשמוע על הדוד שלוקח אנשים, ורק רציתי את אבא שלי בחזרה.
"אבא," אני מסביר לו, "אבא לא ילך עם הדוד", וגם הקול שלי מתחיל קצת להישבר, "הוא יודע שאנחנו צריכים אותו. הוא לא ילך". אני קובע. סבא, רק ממשיך להסתכל דרך החלון ומיילל, "את כולם הוא לקח לי..." אני מתחיל להרגיש כאילו סבא משתגע לי בידיים, ואיני יודע מה לעשות.
"איפה הדוד הזה...?" אני מנסה לשוות לקולי טון החלטי. "אני אלך לדבר אתו, הוא לא ייקח את אבא". סבא מתחיל לצחוק. זה הכי גרוע. זה לא הצחוק הרגיל שלו, זה צחוק חד-גוני כזה, צחוק מפחיד. "איפה הדוד...?" הוא חוזר אחריי, "איפה הדוד...?" הוא שולח בי מבט מוזר וממשיך לבהות דרך החלון, משקיף אל בניין הדירות האפור שמסתיר את הנוף ממרפסת הבית. אני מבין מיד למה סבא מתכוון, לא מבזבז זמן, ורץ. "אם אתה מוצא אותו אמור לי", צועק אחריי סבא, "יש לנו חשבון לא גמור..." וכשאני יוצא הוא עוד יושב שם, צוחק כמו משוגע ובוכה.
אני רץ לאורך שדרות בן-ציון, פונה ימינה לרחוב הנביאים, וממשיך לרוץ דרך סמטה מסריחה ומזוהמת. הסמטה מובילה לבניין האפור הנטוש. בכניסה לבניין אני קצת מתעכב, מתקשה להאמין שהדוד המכובד, עם כל הכוח הזה לקחת אנשים אהובים, גר במקום כל-כך מוזנח ומטונף. אני עולה במדרגות וריח השתן החריף גורם לי בחילה. אינני עוצר גם כשאני חולף על פני דמויות השוכבות פשוקות אברים על גרם המדרגות. איכשהו הן אינן עוזבות אותי, וככל שאני עולה במדרגות הן רק מתרבות. עכשיו מצטרפים אליהן גם פרצופים אחרים, אפורים, פרצופים מתוך התמונות שבחדרו האסור של סבא. הלב שלי פועם חזק עד כדי כאב ואני מפחד, אבל ממשיך לרוץ במדרגות האינסופיות כי אני רוצה להגיע לאבא, לא רוצה שייקח אותו הדוד. גרם המדרגות מתעקל עוד פעם אחת וזהו. הגעתי.
אני רואה לפניי דלת. סתם דלת. דלת ברזל עם טפט עץ מתקלף, וחוץ מכמה סטיקרים שאומרים שאין שום ייאוש בעולם, אין שום כיתוב על הדלת שמודיע לי שכאן גר הדוד שלי שלקח לי את כל המשפחה, ושעומד לקחת לי גם את אבא. אני ניגש לדלת בלי לחשוב פעמיים, וביד רועדת דופק בדלת שתי נקישות חלשות, ואז שוב-פעם חזק יותר. אין תשובה. אני אוזר אומץ ולוחץ את ידית הברזל הקרה. ידי הרועדת מחליקה, ואני צריך לחזור ולנסות עוד כמה פעמים רק כדי לגלות שהדלת נעולה. שעה שלמה אני עומד כך מול הדלת ודופק, מושך, בועט, סורט וצועק לדוד שיפתח מייד, שייתן לאבא שלי ללכת.
אני צועק ומרגיש איך הפרצופים האפורים צועקים יחד אתי, וכשנגמרות לנו הצעקות אנחנו עוברים לדמעות ומבקשים ממנו, מתחננים לדוד, מתפללים, שבבקשה... שיפתח... אך חוץ מכמה רשרושים שאני מדמיין שאני שומע מהצד השני, כלום לא קורה. הדוד נשאר סגור מאחורי המנעול, ובסוף גם הדמעות שלי מתייבשות.
אני לא זוכר את הדרך הביתה, אבל כשהגעתי מצאתי את אבא. הוא רק שבר את היד. שום דבר רציני. זו הייתה טעות, אי-הבנה, בלבלו אותו עם אבא אחר בבית-חולים. סבא?! סבא לא בבית... הוא יצא לחפש אותי, הצטער נורא ששלח אותי לחפש את הדוד שלנו לגמרי לבד. חבל, אני חושב, יצא ממש לפני שהגעתי. אם היה מחכה קצת, הייתי מספר לו שמצאתי אותו, את הדוד, אבל זה לא משנה, כי הוא גם ככה לא פותח.
אם תלך לאורך שדרות בן-ציון, מרחק שני בלוקים מביתי, ואז תפנה ימינה ברחוב הנביאים, ושוב ימינה לסמטה אנונימית צרה, תגיע לחצרו של בניין דירות גבוה, מכוער ונטוש. בבניין הזה, העזוב והמוזנח, בקומה הגבוהה ביותר, בדירה היחידה המאוכלסת בבניין, גר דוד שלי. הוא לא יוצא הרבה מהבית, דוד שלי, טיפוס מתבודד וגם די תימהוני, כך אמר לי פעם סבא. רוב הזמן הוא פשוט יושב בבית ומביט החוצה מהחלון שבדירתו, מביט ולא עושה כלום.
- אהבתם את הסיפור? כאן תוכלו להצביע עבורו - וגם לזכות בפרס.
לפנייה לכתב/ת 
