לא קראנו עוד על אהבה
אומרים אהבה יש בעולם. אבל כיצד מתמודדים יוצרים חובשי כיפה עם מיניות ואירוטיקה? בין תיאורים מביכים וגסים - עד להתעלמות מוחלטת. ויש גם בשורה
בעוד היצירה הדתית הולכת ומתפתחת, תחום האהבה על מרכיביה השונים - זוגיות, רומנטיקה ומיניות - נותר בקונפליקט תמידי עבור הכותב הדתי. או כמאמר המשורר: אומרים אהבה יש בעולם, מה זו אהבה?
עם השאלה הזו בדיוק מתמודדים סופרים דתיים, המתלבטים היכן להציב את הגבולות. לפני שלוש שנים יצאה לאור אסופת סיפורים שזכתה לשם המתגרה "אהבה ומצוות אחרות" – אם תרצו, מיני-מעבדה לבחינת סוגיית האהבה הספרותית של כותבי המגזר.
סיפור אהבה מסוג אחר
"אחד המאפיינים המרכזיים של סיפורי אהבה של כותבים דתיים הוא מימד העדינות", אומר עדי גרסיאל,
שערך את האסופה יחד עם אסתי רמתי. "הדבר נוצר על בסיס הצניעות, שמירת הנגיעה, שמירת הלשון, וכל האלמנטים שהופכים את היחסים בין גברים לנשים במגזר למה שהם. קוראים חילונים אמרו לי שעצם העובדה שלא מגיעים ישר למגע גופני, הייתה חידוש מרענן עבורם. צריך להבין - אהבה זה לא דבר שלילי או לא צנוע, כל עוד היא באה לידי ביטוי בצורה הנכונה".
גרסיאל מעיד כי הרב סבתו, למשל, לא כותב בנושאי אהבה, שלא לדבר על מיניות. "אנחנו בחרנו בדרך הקשה יותר".
"הדרך הקשה", לפי גרסיאל, מחייבת את הכותבים הדתיים למצוא דרכים יצירתיות לבטא אהבה, תוך ציות לסטנדרטים של הצניעות ההלכתית. סיפורו של גרסיאל עצמו שנמצא באסופה, הוא דוגמה מעניינת לתיאור יחסי אהבה ומתח מיני במבט דתי. "הסיפור שלי עוסק בזוג שיצא כבר לעשר פגישות. היא יותר דוסית ממנו, וכשהעניינים מתחילים להתחמם, צדות את עיניו זוג נעלי עקב יפות. הוא מחליט בגחמה לרכוש ולתת אותן במתנה לחברה שלו, אך זוכה לתגובה צוננת. היא רואה בזה אביזר של התגנדרות, משהו שמדגיש את הנשיות. סוג מסוים של חוסר צניעות. המתנה מביאה, בסופו של דבר, לפרידה. במגזר שלנו, אפשר ליצור סיפור שלם במשבצת הקטנה והמגודרת".
האם גבולות הצניעות פוגעים באותנטיות של סיפור האהבה?
"לדעתי זה לא כל כך משפיע. היוצר הדתי מגיע מהעולם שלו, ושם ממילא נושאים כאלה לא משחקים. כל אחד כותב מהמקום שבו הוא נמצא. כך, לאסקימוסים יש 30 מילים לתאר שלג, ולישראלי אחת. התפיסה שלך משפיעה גם על הדרך שבה אתה מתאר דברים".
כתיבה ילדותית
ההליכה על הקווים מותירה, לא פעם, את הקורא בתחושה של החמצה. כאילו מישהו הוציא לאוהבים
את המיץ והשאיר אותם סטריליים מדי. יהושע גרינברג, סופר ועורך (לשעבר, כתב העת "מבוע" לספרות ויצירה יהודית), טוען כי יש מחיר להימנעות המוחלטת מכול אזכור של ארוטיקה, כשכותבים על אהבה.
"מצד אחד, אצל סופרים דתיים שכבר פותחים את הנושא, מופיעים לפעמים תיאורים ארוטיים מביכים, גסים ולא נעימים", גרינברג קובע. "בצד השני, הקוטבי, יש כתיבה שבה נראה כאילו כל התחום הזה לא קיים. אני חושב שאפשר לסכם את זה ככה: או שכותבים על גן העדן בלי הנחש, או על הנחש בלי גן העדן, כאשר בדרך כלל, זו האופציה הראשונה. הזוגיות והאהבה מתוארות כהרמוניות באופן ילדותי משהו.
"נתנו לי לקרוא יצירה של סופר דתי, שאלמנט הארוטיקה פשוט לא היה קיים בה. זה פוגע באמינות של הסיפור, והופך את הגיבורים לילדותיים. כמובן שיש אנשים שמתפקדים ככה גם בחיים, אבל מתקבלת תחושה של התחלה של יצירה, וקפיצה לאקורד הסיום. רגע, ומה היה באמצע?"
מחיר הכתיבה המינית
לפני קרוב ל-15 שנים יצא ספרו של גרינברג "ההפך" (שיצא בהוצאה מחודשת עם סיפור נוסף, תחת השם
"כמעט כלה"). העלילה עסקה באהבתם הטראגית של הסדרניק צעיר ואהובתו חולת הסרטן. אחת השאלות המרכזיות שהעסיקו את הגיבורים הייתה סוגיית "שמירת הנגיעה".
"השתמשתי במדיום של אהבה כדי להעלות שאלה תיאולוגית", אומר גרינברג. "בסופו של דבר, הם ביחד. הם מוצאים ספקולציה הלכתית שמתירה, אבל זה לא עוזר לתחושה שלהם, שהיא תחושה של טומאה. מה שפותח את הדברים זה שהבחור מוותר על עצם השאלה ההלכתית, ואז הם נמצאים במקום רגשי אחר".
גרינברג מספר כי העיסוק בסוגיה הרגישה גבה מחיר: "ההורים שלי אהבו את זה, אבל היו אנשים במשפחה שהיה להם קשה עם זה. אחד הבנים שלי רצה להתקבל לאיזה מוסד דתי, ושאלו אותו על אבא שלו והספר. אשתי אמרה שאם לא קיבלו אותו בגלל זה, אז עדיף שלא ילך לשם".
גרינברג לא חושב שסיפור אהבה טוב חייב להיות מטובל במיניות מתפרצת, אך הוא דורש מהיוצר להיות מחויב ליצירתו: "מאיר שלו, שאי אפשר לחשוד בו בדתיות, מעיד על עצמו שהוא לא מפרט בענייני מיטה. יש לכולנו מסננות פנימיות, אבל הכתיבה עצמה היא משהו שיוצא, ואתה לא מחליט לגביו. בכל אופן, כסופר דתי אתה נושא איתך מטען מאוד עמוק, וברור שיש לזה אותות ביצירה".
"הצניעות היא לא מכשול"
עם כיפה על הראש, אלוהים בלב ועט ביד, אהבה זה כואב, או לכל הפחות לא קל. הסוגיות ההלכתיות
העמוקות שנמצאות במפגש שבין כתיבה לאהבה, דורשות ליבון משמעותי, כזה שמחויב גם למעמקי התפיסה היהודית וגם לפסגות היצירה. בבית המדרש לתורה ויצירה של בית הספר לקולנוע "מעלה", עוסקים בנקודות המפגש הללו.
הרב מרדכי ורדי, רב קיבוץ ראש צורים וראש מגמת התסריטאות ב"מעלה", סבור כי "היוצר הדתי חי בעולם ערכי המכיל את המושג צניעות, ובכתיבה על אהבה יש צורך לתת פרשנות לערך הזה", כדבריו. "יוצר שאיננו דתי אינו מכיל את הערך הזה, ובוודאי שאין הוא יכול לסמן עבורו גבולות יצירה. במובן הזה יש ליוצר דתי מגבלה שגם נותנת לו הרבה כוח. מחקרים על קולנוע מציינים את הכוח העצום שיש בקולנוע האיראני למבט או להשפלת עיניים. זה כוח שקיים הרבה פחות בקולנוע המערבי, כך שקודים של צניעות עשויים דווקא להעצים את ביטויי הרגש שבין איש לאישה.
"הצניעות במיטבה יוצרת אנרגיה מרוכזת של ביטויים רגשיים, בלי לרדת לבנאליות. כמובן שלפעמים הצניעות מקבלת פן של רגשי אשמה, ורצון להעלים את הגופניות ולדחוק אותה לאזורי הבושה, ואז היא חונקת וחוסמת לא רק את הביטוי היצירתי - אלא את החיים עצמם".
האם אפשר לספר על אהבה בלי מתח מיני או ארוטיקה?
"האפשרויות העומדות בפני האמן אינן מוגבלות. השאלה היא שאלת הבחירה האתית והאסתטית שלו. התלמוד מצא את הדרך לספר את סיפור אהבתם של עקיבא ורחל על פי סגנונו. זה נכון שבסביבה תרבותית מזוהמת, לפעמים רמזים ועדינות בתחומים הללו עלולים להיחשב תפלים, בדומה לילד הגדל על ג'נק פוד, שיעדיף פיצה על ארוחת גורמה, ובדיוק כמו שנער גלגל"צ יתקשה ליהנות מסימפוניה של בטהובן.
"למי ששואל אותי, אני מייעץ לשמור על גבולות ההלכה ללא שום ויתור, ולהתגבר על הקשיים באמצעות היצירתיות וכושר ההמצאה. בכך גם להתרחק מהבנאלי והמובן מאליו, ולהביא לתוצאות מרתקות יותר. אני חושב שערכי התורה והמוסר אינם מגבלה ומכשול, אלא מנוע ומנוף יצירתי, וזה בדוק ומנוסה".
דברים שרואים מחוץ לישיבה
אחד מנציגיה המובהקים של הספרות הדתית הצעירה הוא מיכאל שיינפלד. עוד כשלמד בישיבת מעלה אדומים, הוציא את הספר "אבדות", ולאחריו את "מים שאין להם סוף" – שני ספרי אהבה בהם הקפיד להלך בין הטיפות, ובחר לנסח גרסאות זהירות ושמורות של יחסים.
"'באבדות' יש אהבה, אבל השיח האוהב הוא מאוד רגשי ונפשי", שיינפלד אומר. "את המימדים הפיזיים השארתי בחוץ. כתבתי אותו כשהייתי עמוק בתוך הישיבה. זו לא הייתה רק החלטה, אלא גם אווירה שאתה שרוי בתוכה. ב'מים שאין להם סוף' היה לי יותר קל, כי מדובר בזוג דתיים בישיבת הסדר. גם שם האהבה היא ממקום רגשי, אבל זה שהמימד הפיזי נעדר, מתאים לעלילה".
שיינפלד מודה כי היום הוא חושב וכותב אחרת. "כחברה, הגיע השלב שנצעד קדימה", הוא אומר. "אני מרגיש על עצמי איזו התרחבות, שנראית לי כמגמה כללית יותר. אפשר לכתוב כמעט על הכול. יש המון נושאים שבחברה שלנו לא נגעו בהם מספיק, ובטח לא בספרות. זוגיות, אינטימיות, דימוי גוף, אהבה, אבהות. המוקד הוא בשאלת האיך ולא המה. הדברים שאני עובד עליהם עכשיו אמורים להיות שונים ממה שכתבתי בעבר. משהו השתחרר בי".
"אפשר להתחיל לגעת"
שיינפלד מודה כי הזמן עשה את שלו. "כיום אני גר בירושלים, ונחשף יותר לעושר תרבותי", הוא אומר. "אולי זה עניין של התבגרות, ואולי סוג של ביטחון. אני מרגיש שאנחנו לא נוגעים בדברים, תרתי משמע. ובתוך עולם הכתיבה אפשר להתחיל לגעת, וגם זה תרתי משמע."בסוף הרצאה שנתתי פעם, באה אלי מישהי ואמרה לי 'רק שלא תתקלקל'. ואני אומר – אפשר לכתוב על הרבה דברים מתוך אמת פנימית שיש בה עדינות. נפש האדם אוהבת ומתאהבת. יש תשוקה, מרחק, אהבה. הגיע הזמן שניכנס למקום הזה, ונסיר חלק ממנגנוני הזהירות. צריך שיווי משקל, כמובן, אבל אחרי שהיינו זמן רב מדי בזהירות יתר, בואו נטעה בשחרור ולא בזהירות. אולי זה מסוכן, אבל יש לי ביטחון שלא נתפרק. שלא הכול יקרוס. שנדבר את הדברים נכון. יש משהו ביצירה שצריך לבוא אליו חשוף. הגבולות קצת מעכבים את השטף. לגבולות יש תפקיד חשוב, ולא נסיר את הרסן, אבל בואו נבטח יותר בגבולות הפנימיים שלנו".
שיינפלד איננו חושש מנטישה המונית של קוראים דתיים בשל תיאורי אהבה. "כמה בוטה אני יכול כבר להיות?" הוא מחייך. "אחרי הכול, אני ר"ם בישיבה תיכונית. אני סומך על אמות המידה שלי. לא נעשיתי פתאום פרוע. בדברים שאני כותב עכשיו אני נוגע בדברים אינטימיים בעדינות. אם העיסוק בספריי ייסוב סביב 'הוא כתב את זה ולא את זה' – אצטער. זה סוג של קטנוניות, שלא מעידה על בגרות של חברה. אני מאחל לעצמי, לעצמינו, שהכתיבה תהיה כנה. נטולת פחד. אני לא שם את השחרור כערך, אלא את הכנות".
לפנייה לכתב/ת 
