תנ"ך בכריכה רכה
דוד היה אופורטוניסט, תמר כלל לא נאנסה ואבישג היתה יועצת המלך. הרומן הכי לוהט הוא רב-מכר היסטורי כבר אלפי שנים, שזוכה לאחרונה לפרשנות מודרנית בסיפורת הישראלית. יש שיאמרו: מודרנית מדי. תסביך אדיפוס - הגרסה התנ"כית
השנה עשה את זה אברהם (אברום) בורג, פעם פוליטיקאי והיום סופר, שמנסה לגולל את קורות בית דוד,
בארץ אפשר למנות את יוכי ברנדס עם "מלכים ג" החתרני, העוקב אחר המתרחש במסדרונות ממלכת בית דוד, "דבש אריות" של דוד גרוסמן ששופך אור אחר על חייו של שמשון, וגם מאיר שלו, משה שמיר, רם אורן והעט עוד נטויה.
סופרים עם תסביך אדיפוס
הסופרים המוותרים על בריאת עולם משלהם מבקשים, לא פעם, לתת קול לדמויות הנמצאות בשולי הבמה התנ"כית, ולנסות להבין את ההתרחשויות דרכן. "אין ספק שבשנים האחרונות יש טרנד הולך ומתחזק בספרות העברית החדשה של עיסוק בתנ"ך", קובעת רחלי עופר, חוקרת ומרצה בחוג לספרות של מכללת הרצוג – גוש עציון. "יש כאן פרדוקס: מצד אחד, נטייה להיאחז
בטקסטים הקנוניים. יש איזו תחושה שברגע שסופר מתאר מציאות מסוימת שהיא חלק מההיסטוריה שלנו, זה נותן מעין גושפנקה ליצירה שלו. ההתכתבות עם התנ"ך הופכת את הטקסט לשורשי ועמוק יותר, למעין טקסט מיתי, נצחי ובעל משמעות רחבה".
עופר מדברת על רצון להיתלות באילנות גבוהים, בטקסטים המכוננים לתשתית התרבותית שלנו, אך לא פחות מכך – לתשתית האמוציונאלית שלנו. לזהות. בצדו השני של הפרדוקס, היא מתארת מלחמה, לא פחות: "רומנים רבים מייצגים גישה חתרנית. המתפלמסת עם המקורות המקראיים במלחמה מאוד חזקה".
ד"ר עופר טוענת כי הסופרים הישראלים החדשים לוקים בסוג של תסביך אדיפאלי כלפי התנ"ך, ומבקשים "לרצוח" את האב הקדמון שמיוצג על ידי התנ"ך. "חוקר הספרות הרולד בלום, טוען כי סופרים מורדים בדור הסופרים הקודם, כדי לחזק את הזהות החדשה שלהם כיוצרים", מסבירה עופר, "ממש כמו ילד, שצריך למרוד כדי לעצב את הזהות האישית שלו. הסופרים נדרשים לתשתית המקורית, מצד אחד - ומצד שני הם נלחמים בה".
טלנובלה בחסות התנ"ך
"תנ"ך בגובה העיניים" הוא בסיס נרחב להתפלמסות פוסט-מודרנית בחברה הדתית ומחוצה לה,
בשאלת היחס לגיבורי התנ"ך – לא רק בשדה הספרות, כי אם בשאלות מוסריות ומקראיות. "אם בעבר עסקו סופרים ומחזאים עבריים בשאלה עקרונית-מוסרית דוגמת 'למה הדיח שמואל את שאול מתפקידו, הוא לא חטא אלא היה הומניסט' – הרי שכותבי הרומנים התנ"כיים של ימינו, מתארים את הגיבורים המקראיים כבשר ודם, עם יצרים וחולשות.
"ב'מלכים ג', למשל, יוכי ברנדס מתארת את תקופת דוד כמו טלנובלה טובה. דוד המלך מתואר כאדם אמביציוזי, תאב שלטון, שכול מעייניו מכונסים בניסיון להגן על האינטרסים הפרטיים שלו. שלמה מתואר בקווים פרודיים – החידות שלו מוצגות במין גיחוך, והתכונה המובלטת היא נטייתו ל'אהבת נשים'".
"מלכים ג'" כמשל, שכן במובנים מסוימים ברנדס היא הנציגה הבולטת ביותר של ז'אנר הרומנים התנ''כיים. ספרה תפס מקום מרכזי, מכיוון שהעלה טענות סנסציוניות בעלילת הרומן הספרותי. לצד מתודות של "הנמכה", כפי שמגדירה עופר, ניסתה ברנדס לשלב תפיסות היסטוריות מחקריות חדשות, ובכך הרחיבה את תפקיד כותב הרומן מסופר בלבד, למעין יוצר רב תחומי המבקש להגיד משהו על ההיסטוריה. סופר שהוא גם היסטוריון. "היסטופר", אם תרצו. או "סופריון".
"ב'מלכים ג'' יש אידיאולוגיה שיוכי ברנדס לא המציאה", כך עופר. "במרכזה עומדת טענה לפיה כל התנ"ך נכתב מזווית ראייה של בית דוד, מה שהופך את הסיפור למוטה ולא הוגן. ברנדס מנסה לשכתב את ההיסטוריה. היא שאוליסטית ואנטי-דוידית. זו הגישה של ביקורת המקרא, וברנדס באמת בוחרת להודות במבוא לספר, למורה ורבה פרופ' זקוביץ'".
תנו לדינה לדבר
עופר מציפה, למעשה, את המתח החריף בו מוצא את עצמו סופר שמבקש לכתוב רומן תנ"כי,
שנע בין מקור כתוב, לבין ניסיון לשכתב ולהשפיע על היחס לטקסט המקורי.
"לברנדס יש ברומן אמירה מדהימה: הסיפור של תמר בת דוד שנאנסה על ידי אחיה, אמנון, הוא פיקציה. אז למה המציאו אותו, לדעתה? סופרי המלך הגו את הסיפור כמזימה מתוחכמת של אחיתופל ובת שבע, במטרה ששלמה יקבל את המלוכה בלי מאבק. זוהי דוגמה למצב בו סופר הופך לסוג של היסטוריון. מאחורי זה עומדת השפעת הפוסט-מודרניזם – אין היסטוריה אחת, אלא ריבוי של נרטיבים. מי אמר שדווקא שהנרטיב שאנחנו מכירים הוא הנכון? ברנדס טוענת שאפשר להסתכל על הכול מזווית אחרת".
הרומנים התנ"כיים מנסים לתת "קול" לדמויות ספרותיות שקולן מושתק, או סתם לא נשמע. בקובץ "קוראות מבראשית", מסדרת "יהדות כאן ועכשיו", אפשר למצוא סיפור קצר של הסופרת מירה מגן (אחת משופטות תחרות "אגדתא 4"), שנקרא "אני דודתה של סרח, ורחל הייתה דודתי".
"מגן נותנת קול לדינה השתוקה, הנחשבת לדמות טראגית במקרא", מסבירה עופר. "תמיד מעציב לראות כיצד המדרש נוטה להאשימה. מדובר על סיפור מאוד קשה מבחינה רגשית. מגן מתארת את הרצון של דינה שיכירו בה, שינקו אותה מאשמה, שיחזירו לה את השם שלה, שיתנו לה לצעוק 'אני הקורבן'. באיזשהו אופן הסיפור שלה גואל את דינה. זה אופייני מאוד לעיסוק של סופרות ומשוררות בנשים מקראיות".
עופר מחדדת את ההבדל בין הגישה הספרותית של מגן לזו של ברנדס: "בסיפור של מגן אין משהו שעומד בסתירה לסיפור המקראי. סיפורה לא יוצא מעמדה חתרנית כמו זו של ברנדס, שממש חותרת תחת הסיפור המקראי. הסיפור של מירה מגן מייצג אמנם כיוון אחר, שונה מאד מהתפיסה המדרשית לפיה דינה הייתה 'יצאנית' כמו לאה אמה, אבל מירה מגן לא יוצאת נגד ערכים מקראיים, שכן גם במקרא זה לא חד-משמעי".
המדרש המודרני
במובנים מסוימים, מדובר למעשה במדרש מודרני. "המדרש הרי בא להשלים את הפערים בסגנון המקראי התמציתי", מציינת עופר. "הסגנון המקראי מאוד מזמין – הוא חושף טפח ומסתיר שניים. כל כך הרבה הוא לא מספר לנו, משאיר סגור ומוסתר. מוצנע. מושך את היוצרים להיכנס לתוכו".
ובכול זאת, למרות הסגנון המדרשי והעיסוק בחומרים שהם לחם חוקם של יוצרים דתיים – כמעט ולא תמצאו סופרים חובשי כיפה המיוצגים בז'אנר. מעבר לחרדת הקודש המרחפת סביב התכתבות כלשהי עם כתבי הקודש בכבודם ובעצמם, מציעה עופר סיבה נוספת: יכול להיות שהאופציה הלוחמנית-חתרנית שצובעת את הסוגה הספרותית הזו, מרחיקה כותבים פוטנציאליים בעלי גישה מסורתית יותר. בתחום השירה, לעומת זאת, ניתן למצוא הרבה מאוד יוצרים דתיים שלא בורחים מהתעסקות עם החומרים התנ"כיים הכי רגישים.
"אני חושבת שכל מורה לספרות צריך להכיר את הספרות הזו, גם אם הוא מוצא אותה בעייתית", אומרת עופר, "אבל חשוב מאוד להזכיר את היופי שיש בז'אנר הזה, לצד הבעייתיות. זה מחזק את הקשר למקורות, לשורשים. לדתיים יש נטייה לנכס את התנ"ך לעצמם. הספרות העברית העכשווית שעוסקת בסיפורי התנ"ך, מאפשרת התחברות. לא סתם התחום הספרותי הזה כל כך כובש וכל כך מתפתח. גם אם מתוך מלחמה ורצון 'לרצוח', עדיין מדובר בקשר, ועצם הקשר הוא שחשוב".
לפנייה לכתב/ת 
