סופרים מספרים: המורה לספרות שלי
חיים באר למד לשאול, שהרה בלאו התאהבה בעברית, אמונה אלון הכירה ספרות אחרת, ורק את אורי אורבך לא זיהו. סופרים מצליחים, שיש להם אלוהים, והיה להם גם מורה לספרות, חושפים את המורה לחיים שלהם
מאחורי כל סופר, עומד מורה לספרות. אבל אם אתה סופר דתי, האקסיומה הזו אינה מובנת מאליה. מצב לימודי הספרות במערכת החינוך הדתית סובל מהידרדרות תמידית.
ישיבות ואולפנות רבות הדירו את מקצוע החובה הזה ממערכת השעות שלהן (לטובת עוד יחידה במחשבת ישראל), והיחס שמגלים התלמידים לתחום – בהתאם.
שלחו כאן סיפור לתחרות "אגדתא 4
"
על אף העובדה שמערכת החינוך הדתית אינה בדיוק החממה האולטימטיבית לטיפוח כישרונות ספרותיים, אלה עולים ופורחים בערוגות האמונה. עכשיו שוו בנפשכם מה עשוי להתרחש במערכת שמרוממת את מקצוע הספרות. או, אם תרצו, במערכת שמלמדת את המקצוע.
כמה משופטי תחרות "אגדתא" בהווה ובעבר - סופרים מצליחים שיש להם אלוהים, והיה להם גם מורה לספרות - חושפים את המורה לחיים שלהם.
חיים באר: לא אחד, שניים
היו לי שני מורים לספרות: נחום אריאלי, שהיה גם סופר ואחר כך מרצה לפילוסופיה ב"בר אילן",
המקור
אל מקום שהיהדות הולכת
ynet
בעיניו של חיים באר, כל אחד שואב מהיהדות את מה שחסר לו. ואם חסר ספר - הרי שזוהי תרומתו שלו
מומחה ברמב"ם, ויונה פרנקל, לימים פרופ' מומחה לספרות חז"ל. הוא לימד אותנו ספרות ורש"י. בעיני גם תנ"ך זה ספרות. הוא היה מורה אדיר, ובזכותו, עד היום אני יודע לקרוא טקסט עברי.
הוא קרא איתנו טקסטים, לא תיאוריות באוויר. הוא הראה לנו איך מתחת לטקסט תמים, כביכול, מסתתרים עולמות של יצרים ומחשבה. עד היו אני מלמד ב"שיטת פרנקל", שזה אומר לקחת טקסט חז"לי, למשל, או את "אבא גוריו", ולראות מה מסתתר מאחורי הדיבור. מדוע הסופר בחר דווקא במשפט הזה. הוא עשה את זה בכישרון רב מאוד. כבר אז היו אלה סדנאות אדירות בשבילי כסופר. ואני חושב שכבר אז ידעתי שיום אחד אהיה סופר. לימים נתתי הרצאה בחיפה יחד עם פרופ' פרנקל. בסוף ההרצאה הוא החמיא לי מאוד. הוא איש מאופק, והיה אומר "בסדר" גם כשידעת שעשית עבודה טובה.
כשקראנו טקסט בתורה, פרנקל היה שואל "מה היה קשה לרש"י?" וזה היה עוד לפני נחמה ליבוביץ', בשנות ה-60 המוקדמות. המשפט הזה, העובדה שהוא לימד אותי לשאול כל הזמן, ליווה אותי בדרכי הספרותית.
כשאני הייתי תלמיד הייתה דתיוּת אחרת. היינו כמו בתי ספר רגילים, רק קיימנו מצוות. לא עסקו כל היום באמונה. הדת הייתה מובנת מאליה, לא היה צריך לתגבר אותה. היינו אנשים דתיים שלמדו ספרות. אף אחד לא שאל אם זו ספרות דתית או לא. כשלמדו עגנון לימדו איך הוא תיאר את משבר האמונה, לא נאבקו בזה.
במערכת החינוך הדתית היום מורים צריכים להראות שהספרות נוגעת בשטח ההפקר של הנפש, ושלספרות מותר לגעת בכל דבר, ודבר לא זר לה. דיברתי עם אנשים דתיים שעוסקים בספרות, ואני חושב שמהרבה בחינות, הגיבור המרכזי שלהם הוא אלוהים. אבל הגיבור המרכזי בספרות צריך להיות האדם.
מירה מגן: לא הערכתי כנערה
תמיד כתבתי, אם כי לא בתחושה שיש לזה ערך – יומנים, שירים, המון נערות עושות את זה.
ספרות?
לא בבית מדרשנו
לירון נגלר-כהן
ריה"ל והרמב"ם לעומת סופוקלס ואלי עמיר, תשובות ברורות לעומת תהיות וסימני שאלה.מדוע מקצוע הספרות נעלם מהישיבות התיכוניות, לטובת מחשבת ישראל?
גם לקרוא מאוד אהבתי, ולא הייתי צריכה מורה שיאיר את עיני לכך שבין הכריכות מסתתרים דברים מופלאים.
אבל בכל זאת, כשאני נזכרת במורה שלי לספרות, משה גרסיאל, אני נזכרת באהבת הספרות שלו. כשאני מנסה לשרטט את דמותו, אני נזכרת בכפיפת הראש והיד של אדם שמדבר מתוך ליבו. מורגש היה שהוא אוהב את מה שהוא עוסק בו, וחשוב לו לחבב את הספרות על שומעיו. היה לו חשוב שנגיע להבין את גודל הטקסט – אם זה היה עגנון או אחרים. כנערה היה קשה להעריך את זה, אבל לא הכול צריך לשרטט במילים. הלב מרגיש.
גם למורה שלי לחיבור בבית הספר היסודי, איילה, הייתה השפעה על המשך דרכי. היא התייחסה בכבוד רב לחיבורים שלי, ולימדה אותנו שחשוב להכניס הומור, שלא הכול צריך להיות כל כך כבד. יש משפט שלה שמלווה אותי עד היום: "החיים הם יאור, הצרות מצולה, וחוש ההומור חגורת הצלה'. היא ניסתה לשכנע אותנו שמותר לשבור טקסט רציני עם מילי דבדיחותא. אני זוכרת את הידיים שלה שהיו ענוגות ויפות. שעות עמדתי מול הראי וניסיתי לחזור את אותן תנועות הידיים, כמו שני פרפרים לבנים שריחפו.
ספרות זו אמנות שאין סימן קריאה בסופה, או מסר ערכי. זה עולם של ספק שמאתגר גבולות. אני לא בקיאה במתרחש היום במערכת החינוך, אבל אני לא יודעת אם חינוך דתי מוכן להתעמת או להתאתגר עם אמנות לשמה. אמנת מעצם טיבה היא הרהור בגבולות הקיים ועיסוק בספק.
אני חושבת שגם במערכת החינוך הדתית אפשר לאתגר גבולות ונורמות, גם אם עושים סלקציה מסוימת. השאלה איפה אתה עוצר. יוצר דתי מתרוצץ בין הקצוות של אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי. אני כשלעצמי החלטתי שאני מרצה את יצרי, ומקווה שיוצרי מבין לליבי. אם לא, אתן דין וחשבון מאוד נוקב למעלה. אני מקווה שלא, אלוהים ברא אותנו כך שנהיה חקרנים, שנתריס לפעמים.
שהרה בלאו: לימד אותי ענווה
המורה לספרות שלי באולפנה בבני ברק היה משה טל. אחד הדברים המרכזיים שהוא לימד אותי זו
שיעור בספרות
דתי. אבל מי סופר?
שהרה בלאו
יוכי ברנדס, יהודית רותם, הרב חיים סבתו, יעל משאלי, נעמי רגן, דב אלבוים. אי אפשר להתעלם מגל הסופרים הדתיים או דתיים לשעבר, שמתקבלים בברכה בהוצאות הספרים. שהרה בלאו משתפת את ynet בייסורי הכתיבה של הסופר הדתי, וגם מגלה את מי הכי כדאי לגייס ליחסי ציבור
ענווה. ביסודי קיבלתי בחיבור תמיד מאיות, והתרגלתי לחשוב על עצמי כממשיכתו של טולסטוי. כשבכיתה ט' קיבלתי 75, הייתי בסוג של הלם. הוא לא סבל את נטיית הקיטש שהייתה לי בכתיבה כבר בגיל 13, ולימד אותי לנקות את זה.
הוא היה איש חריג בסביבה. המורה-גבר הראשון שהיה לי. ובמסגרת התפיסה הפטריאכלית הקשבתי לדבריו ביתר קשב. הוא היה איש סקרן ובעל מחשבה פתוחה וצלולה. אני זוכרת שזה היה מאוד שונה מהנוף המעט קרתני שגדלתי בו. משה לימד אותי ששום פסוק הוא לא כמו שהוא נראה. רכשתי בזכותו כבוד רב למילים. הוא לימד אותי לשים לב לשפה, ופתאום למדתי לאהוב עברית.
זה מצחיק, אבל הוא לימד אותי לא להאמין לכול מה שאני קוראת. לפקפק, לחפש תמיד קומה שנייה בכל דבר, את הדלת הנסתרת. מטבעי אני טיפוס שלא רוכש אמון, אבל הוא בהחלט חיזק את התכונה הזו. זה תכונה חשובה לסופר שלא יכול להיות פתי מאמין לכל דבר.
המורה לספרות שלי לא היה חייב לדחוף לנו ליד את "מאהבה של ליידי צ'אטרלי" כדי לנער אותנו. הוא הצליח לפתוח את עינינו גם דרך ריה"ל. לחרוג מגבולות המוסכמות דרך היצירות המוסכמות.
מורה טוב לספרות צריך לאהוב את היצירות שהוא מלמד. לאהוב זה לשכוח שיש עוד מעט בגרות, ולא להיתקע במטאפורות או במניעי הגיבור - אלא להתמקד ביופי של היצירות.
בשנים האחרונות במערכת החינוך הדתית מפחדים ללמד יצירות "לא נאותות". אבל מורה לספרות טוב לא צריך לפחד. הוא יכול לקחת יצירות בעייתיות ולהרחיב אופקים, לפתוח, לא להדחיק. ספרות היא פראית, ולא צריך לפחד, להסתכן ולאתגר. מורה לספרות צריך גם לסמוך על התלמידים. זה לא משחית את נפשם הרכה. ברגע שמשתחררים מהפחד – השמים הם הגבול.
אמונה אלון: דוד אבידן לדתיות
בבית הספר הירושלמי הדתי שבו למדתי, הכול היה צפוי, ומעט מאוד רשות הייתה נתונה ליצירתיות
חבלי לידה
באמונה שלמה
ynet
מה גורם לאדם לעזוב את עבודתו ולכתוב ספר? אמונה אלון עשתה זאת פשוט כי הייתה חייבת. מנורה חזני שוחחה איתה על כתיבה ונשיוּת - ועל מלפפון רקוב
ולשינוי. והנה בתוך כל המערכת הדוגמטית-למדי הזאת, נהגה המורה שלי לספרות, דינה דילר עליה השלום, לקרוא באוזנינו יצירות חדשות שמצאו חן בעיניה.
היא לימדה, כמובן, קודם כל את החומר לבגרות בספרות, והפליאה לחשוף אותנו למרחבי האינסוף שאפשר להצפין במעמקי מילים ומשפטים, אבל מפעם לפעם הקפידה להביא בפנינו מטעמים שלא נכללו בתוכנית הלימודים הרשמית.
לא אשכח את היום שבו שיכפלה וחילקה את שירו של דוד אבידן, "ייפוי כוח", וקראה אותו בקול באוזנינו הנדהמות: "מה שמצדיק יותר מכל / את הבדידות, את הייאוש הגדול / את הנשיאה המוזרה בעול / הבדידות הגדולה והייאוש הגדול / היא העובדה הפשוטה, החותכת / שאין לנו בעצם לאן ללכת".
השמעת שיר כזה בתחומי בית-ספר דתי לבנות, בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, הייתה שערורייתית-משהו. ולמרות זאת, המורה לא שפטה את המשורר, ולא ניסתה להוכיח לנו שהוא טועה, או להזכיר לנו שחיי תורה ומצוות הם התרופה לייאוש וכו'. היא פשוט ערכה היכרות בין יצירתו של אבידן ובינינו, ונתנה לנו להבין שאל יצירה ספרותית מותר – ואף צריך – לגשת ללא משוא פנים, וליהנות ממנה כשלעצמה.
לא זכור לי שדינה דיברה אתי על הכתיבה שלי. היא עודדה אותי לכתוב על ידי עצם האהבה שלה ליצירה הכתובה: אהבה שהייתה גלויה ומלאת להט, וחסרת גבולות.
אורי אורבך: לא הבחינו בי אז
היו לי שני מורים טובים, ודווקא ללשון. אחד שנפטר, חיים שטרן - והשני יהודה עמיר. שניהם לימדו אותי בישיבה בנחלים ואהבו את העברית. הם לא ראו את המקצוע שלהם רק כמי שמופקדים על תיקון שגיאות. הם אהבו את השפה, את ביטויה וניביה, וזה היה בשבילי תענוג להקשיב להם.
לי הייתה תמיד גישה לעברית. כתבתי - בעיקר הצגות סוף שנה על המורים, רוויות בטקסטים עוקצניים, ובעיקר דברים שלפעמים סיבכו אותי. אני לא חושב שהם הבחינו בי אז. היה לי 8 בחיבור ו-9 בלשון, או משהו כזה. לא הייתי בטוח אז שאפנה לתחום של כתיבה. לא ידענו מה עושים עם זה, ואם יש בכלל כזה מקצוע, סופר או עיתונאי. אני עדיין שומר דברים שכתבתי בכיתה י"א-י"ב. לא שאני גאה בזה במיוחד, אבל חייבים להתחיל במשהו. במידה רבה, כתיבה זה כמו שחייה: אתה לא שוכח. אבל אם אתה לא מתאמן, היכולות שלך נחלשות. המורים האלה לא היו יועצי הכתיבה שלי, כי כשיש 30-40 תלמידים אתה לא מעוניין בזה במיוחד.
המקצועות ההומניים לא נחשבים היום, ובטח לא חיבור ולשון. אין לי ספק שאם צריך להעביר חוק, אז משרד החינוך צריך להורות לפתוח את הלימודים - לא בשירת ההמנון ובהנפת הדגל, אלא בקריאה וכתיבה.
אני חושש למצב הקריאה. המורה צריך להיות סוכן מכירות של המקצוע שלו, כדי שתלמידים ירצו להמשיך לצרוך את המרכולת הזו גם בבגרותם. נכון שיש נטיית לב וסיפור חיים, אבל צריכים נגישות. למה אין פיזיקאים חרדים? כי אין להם נגישות לתחום הזה. כדי שיגדלו במערכת החינוך הדתית סופרים, צריך להכיר ספרים וללמוד אותם. למורה בבית הספר היסודי ובתיכון יש תפקיד קריטי.
הייתי מצפה שגם לימודי התורה והיהדות יקדמו אנשים להיות סופרים. המצב טוב מבעבר, אבל ספרות נתפסת עדיין כעולם של ההשכלה הליברלית החילונית. אנשים מסכימים להיות דרשנים או למדנים, אבל מקצוע הכתיבה לא זוכה למספיק תשומת לב. כתיבה ויצירה זה משהו שאפשר לפתח, ושלא יספרו לי שלא.
לפנייה לכתב/ת 
"השיעורים הפכו לסדנאות אדירות". חיים באר
"ניסיתי לשחזר את תנועות הידיים שלה". מירה מגן
צילום: סטודיו צמצם
"המורה הגבר הראשון שהיה לי". שהרה בלאו
צילום: עדי מזן
"אהבתה למילה הכתובה עודדה אותי". אמונה אלון
"היה תענוג להקשיב להם". אורי אורבך
צילום: אורות
מומלצים
