"דנמרק הצילה את היהודים - והם נעלמים"
היהודים בדנמרק לא פעלו להציל את עצמם במלחמת העולם השנייה, אבל למזלם - העם הדני עשה זאת עבורם. בערב מיוחד שנערך לציון מבצע העברת היהודים לשבדיה, השתתף רבה של דנמרק, שצפה כי ב-2050 לא יהיו יהודים במדינה
חוקרים והיסטוריונים רבים מנסים לפענח את סיפור הצלתם של יהודי דנמרק בזמן מלחמת העולם השנייה. עד כה לא נמצא הסבר מניח את הדעת, שיבהיר איך דווקא בדנמרק התגייס עם שלם להצלת אזרחיו היהודים, והביא לכך ש-95 אחוז מהיהודים הדנים ניצלו.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- לא תפרידו אותה: רחל עזריה נגד מאה שערים למה הכי מוצלחים נשארים רווקים/ דינה אברמסון
- תאריך שחרור שליט על דולר מהרבי
מה שהופך את הסיפור הזה לכל-כך בלתי מובן הוא שמבחינת מידת ההצלחה של המבצע, מקומה של דנמרק נמצא ללא ספק בראש, אבל מבחינת הפעילות היהודית העצמאית - מקומם בסוף. היהודים לא גילו יוזמה פוליטית עצמאית, העם הדני הוא שיזם את הצלתם ומימש אותה - ועל זה גם זכה להיות העם היחיד שכל אזרחיו קיבלו את אות חסיד העולם של "יד ושם".
אמש (יום ב') התקיים בבית אריאלה בתל-אביב אירוע המציין את מבצע הצלתם של יהודי דנמרק, בנוכחותה של השגרירה ליסוטה פלסנר ושל הרב הראשי של דנמרק בנט לקסנר, שהוריו ניצלו בזכות מבצע ההצלה הלאומי.
לשבדיה, בסירת דייגים
"ההורים שלי ניצלו בזכות חברים לא-יהודים", אומר הרב לקסנר. "לאחר כיבושה, ממשלת דנמרק לא התנגדה לגרמניה ואמרה שכל עוד לא פוגעים ביהודים הם מוכנים לשתף איתם פעולה. לא מאוד ברור מדוע הגרמנים הסכימו, אבל כך היה עד אוגוסט 1943, שאז התגברו גילויי ההתנגדות של הדנים לנאצים - ואלו ביטלו את האוטונומיה שניתנה עד אז לדנמרק.
"בספטמבר הדליף מדינאי דני לראשי הקהילה היהודית שיש בכוונת הנאצים לגרש אותם. חברים של ההורים שלי רצו לעזור להם, ולקחו אותם אליהם הביתה. ובאופן די מדהים, ככה עשו כמעט כולם. בערב ראש השנה, כשהגרמנים הגיעו לבתיהם של היהודים, הם לא מצאו אף אחד. הבתים היו ריקים. בסך הכל תפסו הגרמנים כ-450 איש, שחלקם לא קיבלו את ההודעה על הגירוש המסתמן וחלקם לא האמינו שהדנים יאפשרו לגרש אותם".
היהודים הדנים שנתפסו הועברו למחנה טרזינשטט שבצ'כוסלובקיה, וממשלת דנמרק המשיכה לעקוב אחריהם ואף שלחה להם חבילות מזון ותרופות. גם אזרחים דנים שלחו חבילות וככל הנראה זה סייע לאסירים להחזיק מעמד שכן רובם חזרו הביתה בסופו של דבר.
אבל רוב האוכלוסייה היהודית-דנית, אלה שהוחבאו על-ידי שכניהם וחבריהם, הועברו בספינות לשבדיה, שהיתה נייטרלית.
"ההורים שלי הועברו בספינת דיג פתוחה בחורף הקר", מספר הרב. "חבר שלהם סידר שיוכלו לעבור לשבדיה. הם אומרים שהם חיו שם שנה וחצי די טוב, וכשהם חזרו הביתה לדנמרק בסיום המלחמה הכל חיכה להם כמו שהיה. אפילו הכלב שלהם שלא שכח אותם".
למה דווקא הדנים? למה זה קרה שם ולא בהולנד, שהיתה ארץ של סובלנות ושוויון, ושם לא היו שום מאמצי הצלה מאורגנים?
"אי אפשר באמת לדעת מה הסיבה. אני חושב שאולי הדנים ראו ביהודים אחים. בניגוד לארצות אחרות, שבהן היו הבדלים בולטים בין יהודים ללא יהודים, שם לא תמיד ידעו מי יהודי ומי לא. היהודים חיו כחלק מהעם. צריך לזכור שמדובר בסך הכל ב-7,000 איש. כל זה הביא לכך שאנחנו אחת הקהילות הבודדות בעולם שיכולה לספור באצבעות את אלה שנהרגו בשואה, מדובר בכ-50 איש".
קהילה נמוגה
מספרים קטנים זה גם מה שמאפיין את הקהילה הדנית של היום. בדנמרק כולה יש כ-5,000 יהודים - כולם בקופנהגן. מבין אלו, 2,000 חברים בקהילה היהודית. כל הקהילות הקטנות שמחוץ לקופנהגן נעלמו, והשאירו אחריהן בתי עלמין קטנים לעדות. גם הקהילה בעיר הבירה הולכת ונעלמת משתי סיבות - התבוללות ועלייה לארץ.
"אם המצב של היום יימשך, בעוד 50 שנה לא יהיו יהודים בדנמרק", אומר הרב לקסנר, "מצד אחד יש בעיית התבוללות קשה, ומצד שני יש המון עלייה מצד הצעירים. אין כמעט משפחה בקהילה שאין לה בן משפחה בארץ. לנו יש שלושה ילדים, ושלושתם עשו עלייה. לפני כמה שנים היה כתוב בעיתון בדנמרק שהרב הראשי אומר ש'לא כתוב בתורה שצריכים להיות יהודים בדנמרק' - וזה נכון. וזה למרות שמאוד טוב להיות יהודי בדנמרק. יש שם קהילה מאוד מבוססת ומאוחדת, זו ארץ מאוד נוחה והחיים בה די טובים. החינוך חינם, האוניברסיטאות חינם, בתי חולים בחינם ומי שלא רוצה לעבוד - לא עובד".
למרות הקלות של הקיום היהודי-דני, מתברר שמדינת ישראל, גם מרחוק, עדיין מהווה גורם משפיע על חייהם. "בדנמרק אנחנו תלויים לטוב ולרע במה שקורה במדינת ישראל", מבהיר הרב לקנסר, "למשל, כשהיה את מבצע אנטבה, מישהו בא לי ואמר לי 'מצוין מה שעשיתם אתמול'. לא אמרתי לו 'תשמע, אני לא עשיתי שום דבר' כי זה לא משנה לו אם הייתי שם או לא. מצד שני, יכולים לבוא אלי ולהגיד לי 'זה לא בסדר איך שאתם מתנהגים לפלסטינים'. ההשפעה שלכם על החיים שלנו שם היא מאוד גדולה".
ייעוד מגיל קטן
הרב לקסנר הוא דור שני בדנמרק, והוא אחד משומרי הגחלת של הקהילה המקומית. לרבנות, אגב, אף אחד לא ייעד אותו, ובעיקר לא אשתו.
"למדתי בבית ספר לא יהודי", הוא אומר, "ההורים שלי חשבו שיהדות אני יכול לקבל בבית. היום, לצערי, אין הרבה הורים שיכולים להעניק לילדיהם חינוך יהודי כי הם עצמם לא יודעים. ההורים שלי רצו שנקבל את החינוך הדני, הם רצו לשלוח אותנו לבתי ספר הכי טובים שיש. אבל מאחר שגדלתי בבית ציוני, בסיום הלימודים החלטתי לנסוע לשנה לראות מה קורה בארץ. זו הייתה שנה מאושרת ואמרתי להורים שלי שאני לא רוצה לחזור, אבל מאחר שאז ילדים עשו מה שההורים
שלהם אמרו, חזרתי ולמדתי מינהל עסקים. ב-69' התחתנתי עם בחורה, שאחד התנאים שהיא הציבה לי היה שאני לא אכנס לרבנות".
זה לא המקצוע הכי גרוע שיש
"אשתי היא רוקחת, והיא לא ראתה את עצמה מתפקדת כרבנית".
ובכן, משהו כנראה השתבש בהסכם התנאים, כי היום אתה רב
"עוד כשהייתי נער קראו לי 'הרב הקטן' וכבר בתור ילד הייתי מתעניין ביהדות והלכתי עם סבא שלי לבית כנסת. למרות שהיו לי חיים טובים בעסקים שאלו אותי בקהילה אם אני מעוניין בתפקיד. נסענו לארץ וכאן קיבלתי הסמכה לרבנות, וכשחזרנו נהייתי לרב. אני חושב שהיא ראתה בסופו של דבר שזה מה שאני רוצה, ושאני מסוגל. אחרי שהצלחתי בלימודי רבנות היה ברור שצריך קצת לתת ממה שקיבלנו. כל זמן שיש יהודים בדנמרק צריך לעזור".
לפנייה לכתב/ת 
