אינטרמצו עם גראדים
170 אלף ילדים תקועים בבית, ובטלוויזיה משדרים שיעור על שיער עם נעמה מהישרדות. במסך הקטן לא סופרים את הקטנים, בטח לא מהדרום
עקב מתקפת טילים על ישראל הילדים נשארים בבית, צמודים למסכות - ולטלוויזיה. קובי מידן, ארז טל או מירב מיכאלי מסבירים מי נגד מי, למה אין בית-ספר ומה כדאי לעשות. חלפו 20 שנה. הסקאדים של סדאם התחלפו בגראדים של עזה. והאולפן הפתוח של הטלוויזיה הלימודית התחלף ב... אינטרמצו עם אריק.
עוד בערוץ הדעות:
נתניהו וברק - צמד חסר אחריות
זה כבר היום השלישי ברציפות שאני בבית עם שלושת הילדים. את כל הפאזלים כבר פתרנו, קלפים כבר שיחקנו, ספרים קראנו ואפילו הכנו המון עוגיות. מה עושים עכשיו? לפארק אי-אפשר ללכת, כי צריך להישאר בטווח המקלטים. הפתרון האולטימטיבי לקטנים - המסך הקטן. אבל מה מחכה להם שם? נעמה מהישרדות מסבירה על פן לשיער. מבוגר אחראי אחר מנתח כתבי יד של צופים בהתאם לגלגל המזל.
170 אלף ילדים - אמנם מהדרום, אבל בכל זאת ילדים - משתעממים בבית. כבר התרגלנו שבערוצים הארציים אין להם ממש מה לראות והפתרון היחיד הוא ערוצי הילדים, שם בטח לא יתייחסו ל"מצב". אבל הפעם זה כבר ממש מעליב.
כשחצי מהמדינה מחכה ל"בום" וההורים נאלצים ללכת לעבודה, האם יש סיכוי שמישהו יחליט ששיקולי רייטינג יזוזו רק לרגע הצידה, ו"צדק חברתי" ישתלט על המסך?
לא בבית-ספרנו; ודאי לא כשבית-ספרנו סגור. לפתוח אולפן במיוחד לילדים? ההורים אפילו לא יושבים לידם חמושים בכרטיסי אשראי, אז מה הטעם למכור פרסומות? התקשורת בארץ מזמן לא סופרת את הקטנטנים - הם לא "אוכלוסיית יעד". ובכל מקרה רבים מהם רואים "כוכב נולד" ו"המרוץ למיליון" ממש כמו ההורים. אז למה להשקיע?
אבל לתקשורת יש גם כוח לשנות. ראינו את זה רק עכשיו, במאבק לחזרתו המבורכת של גלעד שליט, כמו גם ברוח הגבית למחאה החברתית. אבל צדק חברתי לוקח בחשבון גם
אנשים קטנים עם צרכים אחרים: הם צריכים שיסבירו להם למה הם בבית ולמה הם שומעים קולות מפחידים, הם צריכים שיסבירו להם למה החוגים שלהם מתבטלים - והם ממש ישמחו אם קצת יתייחסו אליהם. לא הרבה, הם הרי לא תופסים הרבה מקום.
טוב, בטח הגזמתי. התגובה המיידית היא: מה פתאום. או כדבריו של ייצור ירקרק מימים אחרים, כשכילדה הרגשתי שמישהו מתייחס אליי: "באמת, מה פתאום?"
הכותבת היא אם ל-3 מהדרום, מרצה באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת ספיר
לפנייה לכתב/ת 
