שתף קטע נבחר

 

לסרב פקודה לרב!

נגמרה תקופת האופוריה שבה יכולתם לשלוח נערים לישיבה בראש שקט - גם שם יכולים לצמוח עשבים שוטים. כשערכאה פיראטית מחליטה על מי לספר ועל מי לא, אי-אפשר לקחת סיכון. למדו את ילדיכם להיות חשדניים ולסרב פקודה - ולא רק בצבא

רק גדר הפרידה ביני ובין המורה של הבן שלי, בשעה שצפיתי כיצד הוא רוכן אליו ומלטף אותו במהלך ההפסקה בבית הספר. הוא לא ראה אותי מבחוץ, עומדת ומריצה במוח תסריטים איומים על מה שייתכן שהוא מעולל לו בחדרי חדרים. לקח לי כמה שניות להתאפס על עצמי ולהבין שמדובר בסך הכל בליטוף אבהי של מורה רגיש, שהבחין בכך שילדי נעלב או נפגע מחברים במהלך משחק כדורגל שגרתי.

 

 

עוד בערוץ היהדות - קראו:

 

זה לא המורה, ברור לי. זו התמימות שהולכת ונעלמת עם כל פרשה של רב מטריד, ועם כל זעזוע פנים מגזרי שמוכיח שאנחנו לא מוגנים.

 

בשכונה הדתית שבה גדלתי נתנו לנו להסתובב לבד ברחוב. הייתה תחושת ביטחון. היינו הולכים מרחקים, חוזרים מתנועת הנוער בשעות מאוחרות בלילה. סיפורי הזוועה על אונס והטרדה מינית נתפסו כנחלתם של אנשים שאין להם תורה ואין להם הלכה, בני סלע כאלה. חשבנו שהם לעולם לא יגיעו לפתחנו, והנה הם הגיעו.

 

כשהתפוצצה פרשת מוטי אלון, לפני כשנתיים, משהו בי התפורר. הרי אני אחת מהאמהות הדתיות לשעבר האלה שבחרו להשאיר את ילדיהן בחינוך דתי כי שם יש עדיין תמימות, שם הם יהיו מוגנים. ופתאום, בבת אחת, נפלתי לתוך הכרה כואבת, שגם בחממה המגזרית כבר אי-אפשר לחוש ביטחון. גם שם גדלים עשבים שוטים, ויכולה להיות להם כיפה גדולה וציציות עד הברכיים.

 

וכך מצאתי את עצמי נאלצת להושיב על הברכיים ילד בן 7 ולהסביר לו באי-נחת על כל אותם איברים מוצנעים שלאיש מלבדו אסור לראות.

 

שופטים ושוטרים מגזריים

אם יש משהו שחשפה הפרשה הזו, מעבר לכך שגם גדולים חוטאים, זה את אותם מקרים תלויים ועומדים - אלו שאף אחד לא יודע עליהם. כמעט אף אחד. אי שם, בתוך חדר צפוף, מתכנסים להם חבורת יודעי דבר. הם יכולים להיות "פורום תקנה" או כל ערכאה פיראטית אחרת שתקום בהמשך, והם יודעים על כל אותם מורים ור"מים שיש נגדם תלונות לא מאוששות. וברוב חוצפתם, הם גם מחליטים בשבילכם על מי לספר, למי לתת צ'אנס, ואצל מי אפשר להסתפק רק בהטלת הגבלות.

 

הם מכירים את כל הסיפורים, והם חוסכים אותם מכם, עד לרגע שלדעתם יגיעו מים עד נפש. על הגב שלכם הם מתחשבים בהם, על הגב של ילדיכם.

  

נגמרה תקופת האופוריה שבה יכולתם לשלוח נערים לישיבה התיכונית בראש שקט. מהיום כולם בחזקת חשודים- הגננת, המורה, המנהל האבהי, הר"מ

החייכן, כולם עלולים מחר להתגלות כסוטים מהזן הנחות ביותר. איך אוהבים לומר ביהדות? אין אפוטרופוס לעריות. וזה באמת לא משנה אם יש לאפוטרופוס הזה כריזמה אדירה או שיעורי פרשת שבוע מדהימים.

 

זה הזמן לחנך את ילדיכם לסרב פקודה - ולא רק בצבא כשמבקשים לפנות יישובים. למדו אותם להגיד לא. למדו אותם לסרב לפקודה רבנית בלתי חוקית, גם אם זו עטופה במסווה של תיקון וטיהור הנפש. למדו אותם להיות אינטליגנטים וחשדניים.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הרב מוטי אלון. שלום לתמימות
צילום: מתי אלמליח
מומלצים