הקרב האחרון
ג'ו פרייזר מבקש ממעריציו להתפלל לנס. הסרטן אוכל אותו. הנס לא יגיע, אבל המתאגרף הגדול ילך כמו שהלך כל חייו: בלי לוותר עד הצלצול האחרון. יאיר לפיד על המתאגרף האגדי
כשג'ו פרייזר היה בן 15 הוא עבד כפועל אצל חוואי לבן בשם בלאמי. יום אחד הוא הרגיז את הבוס. בלאמי, בתגובה, עשה את מה שלבנים תמיד עשו באזור הכפרי של דרום-קרוליינה: הוא הוריד את חגורת המכנסיים שלו והתכונן להצליף בכושון החצוף.
הדרמות, השערים והריבאונדים - תקצירי המשחקים של ynet ספורט:
פרייזר הסתכל עליו, רגוע לגמרי. "אני מציע שתחזיר את החגורה למקום שלה, מיסטר בי," אמר, "אתה לא תרביץ היום לאף אחד."
בלאמי היה איש גדול עם לחיים סמוקות בשנות הארבעים שלו, שהשתתף בחייו בעשרות קטטות. הוא עשה צעד אחד לעבר הילד, ואז עצר. אחר כך סיפר שמשהו בעיניים של פרייזר אמר לו שאם הוא ירים את החגורה, הוא ימות. פרייזר הסתכל עליו עוד רגע, ואז הסתובב והלך. זו הייתה הפעם האחרונה שמישהו איים על "סמוקינג" ג'ו פרייזר ויצא מזה בלי שום פגיעה.
עוד טורים ב-ynet ספורט:
- החוצפה של גיא לוי / עמיר פלג
- כשהמאמן לא ישן בלילה / אריה מליניאק
- המאמין הגדול: על עוד ערב גדול של בלאט / עידו אשד
יותר מחמישים שנה עברו מאז, ופרייזר מנהל היום את הקרב האחרון של חייו בהוספיס בפילדלפיה. הסרטן כבר אכל את הכבד שלו, ונשארו לו רק כמה ימים, שבועות במקרה הטוב. האיש הקטן של האיגרוף (אפילו בשיאו הוא לא עבר את ה-87 ק"ג) מסר בהודעה קצרה למעריציו שהוא מבקש שהם "יתפללו לנס."
הנס הזה לא יגיע. הוא אף פעם לא הגיע בשביל ג'ו פרייזר. ניסים הם משהו שקורה לאנשים כמו מוחמד עלי, שאתה נותן בו מבט אחד ויודע שאלוהים באופן אישי צייר אותו בסופשבוע שהוא פינה במיוחד. בפרייזר לא היה שום דבר ניסי, בזירה או מחוצה לה. ב,1965- אחרי שזכה במדליה אולימפית, הוא נסע במיוחד למחנה האימונים של עלי, שהתכונן אז לקרב השני מול סוני ליסטון, וביקש עצה לגבי המשך דרכו. עלי, שהיה גבוה ממנו בהרבה, בחן אותו בקרירות מלמעלה למטה: "בחורצ'יק," אמר בקרירות, "הכי טוב שתרד כמה קילו ותלך להתאגרף במשקל חצי כבד."
פרייזר הסתכל עליו באותו מבט שהעניק לבלאמי בגיל .15 בפעם הבאה שהם נפגשו הוא ניצח אותו במדיסון סקוור גארדן במה שכונה "הקרב של המאה." בסיבוב האחרון פרייזר תפס את עלי במגל שמאלי, המכה החביבה עליו, ושלח אותו אל הקנבס. עלי הצליח לקום, אבל הלסת שלו התנפחה לממדים גרוטסקיים. שניהם גמרו את הקרב בבית חולים.
הוא היה המתאגרף הכי פחות אלגנטי שלבש אי פעם חגורת אליפות. הוא לא רקד כמו פרפר ולא עקץ כדבורה, במקום זה הוא חירחר והימהם ובטש ברגליו והניף את זרועותיו העצומות בחוסר חן והזיע כמו חזיר והתקדם כל הזמן, התקדם ללא הרף, בכל שנותיו בזירה לא ראה אותו איש נסוג אפילו לרגע, עד שהיה מפיל את יריביו המותשים ואז מנסה לדרוך עליהם כדי להיות בטוח שהם הפסיקו לזוז.
מחוץ לזירה המצב לא היה טוב בהרבה. פרייזר הרוויח מיליונים בזירה והפסיד מיליונים לרמאים שהבטיחו לנהל את כספו. "היה לנו חוזה," אמר פעם במרירות, "אני הייתי אמור לעשות הכל בזירה, והם היו אמורים לעשות הכל מחוץ לזירה. התברר שרק אני עמדתי בחוזה."
בסופו של דבר הוא נשאר רק עם מכון מרופט לאיגרוף, שמעליו דירה קטנה בה חי. אחרי שחלה, אחד העיתונאים של פילדלפיה שם יד על החשבונות הרפואיים שלו. התברר שלארי הולמס, אלוף עולם גדול אחר, שילם את החשבון מאחורי גבו של פרייזר. כששאלו אותו על כך הולמס סירב להגיב, הוא רק אמר: "אם היו לי רק ארבעה דולרים בעולם, שניים מהם הייתי נותן לג'ו פרייזר."
עוד כותרות:
- מכבי חיפה - היום שאחרי. יניב קטן: "אם לא נתעורר, האליפות תברח"
- הפועל ת"א - הסיפור מאחורי החוזה של עמרי קנדה
והוא צדק, כי יש דבר אחד שאי-אפשר היה לקחת מג'ו פרייזר: היה לו את הלב הגדול ביותר בזירה, בתקופה שבה פעמו הלבבות הגדולים ביותר בתולדות האיגרוף. מעולם, מהיום בו שמו שני אנשים כפפות ומתחו חבלים סביבם, לא הייתה תקופה כזו: בתוך עשור אחד פעלו יחד, ונלחמו זה בזה בשורה של קרבות אפיים, מוחמד עלי, ג'ו פרייזר, ג'ורג' פורמן, לארי הולמס, קן נורטון, ג'ימי אליס, הנרי קופר ועוד כמה מתאגרפים שבכל זמן אחר כל אחד מהם היה הופך לאלוף הבלתי מעורער.
ומתוך כל ההמולה המדממת הזו, שניהם צמחו. כי עם כל הכבוד לפורמן, זה מה שנשאר חרות בזיכרון: עלי ופרייזר. היריבות הגדולה, השנאה, לא אחד אלא שלושת הקרבות הגדולים ביותר של המאה, כולל ה"ת'רילה אין מנילה" שנחשב בעיני רבים - כולל כותב שורות אלה - לקרב האיגרוף הטוב בהיסטוריה. "נתתי לו מכות שיכולות להרוס עיר," אמר עלי אחרי הקרב, "והוא נשאר לעמוד."
פרייזר סירב כל חייו - ועכשיו זה כבר לא ישתנה - לקבל את הרעיון שהוא הפסיד בקרב הזה. ב1996- ישב בבאר בפילדלפיה והסתכל בעלי מדליק את הלפיד האולימפי בטקס הפתיחה של אולימפיאדת אטלנטה. עיתונאי שעבר במקום שאל אם הוא כבר סלח לעלי על כל העלבונות שהטיח בו. פרייזר לא חייך, "מיסטר," אמר, "אם זה היה תלוי בי הייתי זורק אותו לתוך האש."
ועכשיו הוא מנהל את הקרב האחרון. סרטן הכבד אינו יריב אלגנטי, אבל הוא מצא מתחרה ראוי. קרוב לוודאי שפרייזר יפסיד, אבל לפחות הוא ילך כמו שהלך כל חייו: בלי לוותר עד הצלצול האחרון.
לפנייה לכתב/ת 
