הכותל ואני - זה לא זה
"אחרי שנים שלא הצלחתי 'להתחבר' למקומות קדושים, בקבר רחל משהו השתנה - והמגננות החילוניות שהקמתי לפני 20 שנה קרסו. אבל למרות זאת, הכותל עוד גדול עליי"
לצערי הרב, במפגש עם הכותל, ניתקה הזיקה ממני.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- רשמית: מיזם החתונות של צהר נסגר
- השר מרגי, ניפגש בקפריסין/ חן ארצי-סרור
- נפטר ראש ישיבת מיר, הרב נתן צבי פינקל
- סינגל ראשון לאפללו מאלבום חדש
המרבד האנושי, הצבוע שחור, דחה אותי. נחיל הדוסים שמילא את המקום השאיר אותי בחוץ בהרגשת
"את לא מספיק יהודיה כדי להיות שייכת לפה". הרגשתי שהם תפסו בעלות על המקום, שהוא שמור "להם" בלבד. וכשמבטיי פגשו במבטי ה"מוקצה מחמת חילוניות" של אותם דוסים, התעוורתי. לא הצלחתי לראות פיסת אמת מבין המגבעות והשטריימלים. זה גרם לי לעשות אחורה פנה - קדימה צעד.
למרות השנים הרבות שעברו, ועל-אף החזרה בתשובה, תחושת הזרות השמורה אצלי למקומות הקדושים לא מרפה. בראשי, אני יודעת שנשמתי קשורה בכותל. בתפילותיי, אני עולה עם ילדיי במדרגות לבית המקדש, אבל בלבי, אני עדיין לא מצליחה להתחבר.
תנו לי שופרות, תנו לי מוזיקה, תנו לי "אאידה" במצדה עם תזמורת וגמלים - ואני מבטיחה שהנשמה שלי, ספוגת מוזיקת הטרנס, תתעורר. אבל השקט הזה, התפילות הדוממות, האבנים, הפתקים, הנשים הלבושות פוליאסטר - לא קוסמים לי. אני לא מרגישה שייכת. אולי כשיבוא המשיח יהיה לי יותר קל. אבל עד אז - לא מתחברת, מה לעשות.
בסוף הגעתי לקבר רחל
כשחברות שלי נוסעות ליום הולדתן במיוחד כדי להתפלל בכותל או על קברות צדיקים, פייר - אני מקנאה.
גם אני רוצה. אני מתה להאמין, כמותן, שיש מקום מיוחד שבו התפילה שלי תעלה ראשונה בין כל התפילות האחרות. כי אמנם השם יתברך שומע תפילה בכל מקום, אבל בכותל... אפילו שביתה כללית במשק לא תעצור את המילים מלנחות פונקט על האוזניים שלו.
חברה שלי, שיש לה חופשי-חודשי בקבר רחל (שהיום הוא יום פטירתה), ניסתה פעמים רבות לשכנע אותי לנסוע איתה. במאתיים הפעמים הראשונות הצלחתי להתחמק בחן, ובמאתיים הפעמים האחרות התחמקתי ב"תרדי ממני. זה לא בשבילי".
והנה, לפני זמן מה קיבלתי משהו שידעתי שהוא מתנה נטו מכל-כולו-יתברך, אבל לא ידעתי איך להודות לו. אז כשהחברה התקשרה ואמרה "בואי לרחל", חשבתי לעצמי: החזרה בתשובה פתחה לי את הלב למקומות שלא חשבתי שייפתח, גרמה לי לעשות דברים שלא חשבתי שהאגו שלי יסכים, אז אולי כדאי לתת עוד צ'אנס לקבר? שוין.
הדרך הייתה כיפית, ככה זה עם חברות - המון קשקושים ומעט קדושה. עוד עצרנו בבית קפה לשיחת הכנה אחרונה, הרי לתל-אביבית כמוני המחסומים היחידים שאני מכירה הם בכניסה לדיסקוטקים. נסענו בתוך חומת המגן ונכנסנו לקבר.
עדיין בדרך
הרגשתי אבודה. כמה שאני מכירה את רחל המיתולוגית מסיפורי התורה, פייר, מה לה ולי? פילסתי את דרכי, ומצאתי כיסא. החלטתי להתפלל שחרית - מה שבטוח בטוח. אבל לפני שהספקתי לפתוח את הסידור, כמה כיסאות לידי, אישה התחילה לבכות. בכי חרישי, מייבב. בכי קורע לב של צער עמוק.
הדבר הראשון שיצא לי מהפה היה "אבא, תודה שאני באה לכאן בשמחה ובהודיה אליך, ולא מתוך צער", והשאר זרם, בלי מחשבות, רק הלב דיבר.
גם אני התחלתי לבכות, עטופה בכל הנשים הזרות האלה, שפתאום לא נראו לי שחורות ומאיימות. היו שם אמהות, בנות, סבתות, נכדות - ובתוך המרבד הזה הצלחתי לראות את הייחודיות, את האנושיות, את הכמיהה הפרטית של כל אחת. כולן יחד ולחוד, בחדר קטן, פותחות את לבן ומקוות להתחבר אל ה' דרך צינור זכויותיה של האמא הבראשיתית של כולנו. הרגשתי בת יחידה, ואמא רחל, בשתיקה האופיינית לה, חיבקה אותי, הכניסה אותי אל אוהל הנשים היהודיות שלה, ספגה את דמעותיי והקשיבה לתפילתי.
אני לא יודעת אם זה הכוח שלה, או השינוי בתוכי שחיבר אותי ואיפשר לי להוריד את המגננות החילוניות שהקמתי לפני 20 שנה. אז אני כבר לגמרי מבינה שיש גוונים נסתרים בשחור החרדי הזה, לפעמים מופלאים בזוהרם.
האם התנקיתי מספיק מהדעות הקדומות שלי כדי לתת לכותל עוד הזדמנות? לא יודעת, כנראה שאצטרך לחזור לקבר רחל ולהתפלל על זה. כרגע, זה עוד גדול עליי.
לפנייה לכתב/ת 
