פרשת השבוע: אברהם ממאדים - שרה מנוגה
הזוג הראשון של האומה היהודית נקלע לוויכוח נוקב שרק אלוהים יכול היה להכריע בו. אברהם נאלץ לגרש את בנו, ואנחנו נשארנו עם שאלות שרלוונטיות גם לימינו. למשל, מהם גבולות הפתיחות שאנו מאפשרים בבית?
הוויכוח החינוכי-העקרוני בין אברהם ושרה
אליו חושפת אותנו הפרשה קשה, נוקב ומרתק. על סדר יומם של הזוג הראשון לאומה, ניצבת במלוא עוצמתה שאלה משפחתית, חינוכית, ערכית וציבורית מהמעלה הראשונה: מהם גבולות הבית? מה ומי נכנס לתוכו, ומה ומי יוצא ממנו? מהם גבולות הפתיחות, הסובלנות ויכולת ההכלה של האחר? מהי אחריותם וסמכותם של ההורים על הנעשה בבית ועל גידול ילדיהם?
עוד בערוץ היהדות - קראו:
חילונים, אתם אשמים בסגירת צהר/ יעל משאלי
לאחר שנים רבות של תפילות וכמעט ייאוש, זוכים אברהם ושרה להיפקד בבן, יצחק. אברהם בן מאה ושרה בת תשעים, ולהזכירנו - בבית הזה נוכח ילד נוסף בן 13, ישמעאל, בנם של אברהם והגר.
על רקע התפאורה הזו, בה גדלים בבית אחד שני אחים מאבא, ושתי נשים שהאחת הייתה שפחה והשנייה גבירתה - לא צריך להיות חכם או נביא כדי לחוש את המתח באוויר.
והפיצוץ אכן מגיע. שרה מזהה דינמיקה לא חיובית, מבחינתה, בין יצחק הקטן לישמעאל הגדול ממנו. הפסוק ישתמש במילה "מצחק", מילה שחז"ל יפרשו כמבטאת עבודה זרה, גילוי עריות או רצח – שלושה דברים עליהם תיקבע ההלכה של "ייהרג ובל יעבור".
תגובתה של שרה איננה משתמעת לשתי פנים. באופן הבהיר והנחרץ ביותר היא פונה לבעלה, ותובעת ממנו חד-משמעית: "וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ, כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק". תגובתו של אברהם קשה ועצובה: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ".
גבולות האוהל הפתוח
אם ננסה לתאר את הוויכוח הנוקב הזה בין אברהם לשרה בשפת ימינו, הרי שאברהם סבור כי ביתו יכול להכיל גם את ישמעאל וגם את יצחק. נכון שיש הבדלים ויש שוני, אבל יש גם מכנה משותף.
איך יוכל אברהם - "חתן פרס נובל להכנסת אורחים"; זה שאוהלו פתוח לארבע רוחות השמים כדי שכל עובר אורח יוכל להיכנס אליו בקלות; זה שיושב פתח האוהל כדי להכניס אורחים מזדמנים לביתו; זה ששמו שונה לאברהם "כי אב המון גויים נתתיך" - לגרש מישהו מביתו, קל וחומר את בנו שלו? איך יוכל לעשות מעשה הנוגד את עולמו וצו מצפונו? כיצד יגיב העולם אל מול המראה הזה של ילד המגורש מהבית על ידי אביו, האיש שמזוהה יותר מכל עם האמונה ועם אהבת האדם והחסד?
שרה לעומתו, דבקה בעמדתה ועומדת על שלה. עם כל הכבוד לכל הרשום בפסקה הקודמת, הרי שגם לבית פתוח, סובלני וליברלי צריכים להיות גבולות ברורים. יש גבול דק בין פתיחות לבין אנרכיה, ואת הגבול הזה היא, כאמא האחראית על גידול בנה, לא מתכוונת לעבור גם במחיר של דעת קהל עוינת וכותרות קשות בעיתונות.
שרה לא מוכנה להקריב חיי נצח ועתיד חינוכי ורוחני תמורת מחיאות כפיים עכשוויות ורייטינג של רגע. יש לה אחריות כלפי בנה. גם היא הייתה שותפה להכנסת האורחים ולאהבת האדם, אבל כשזה מגיע לעבודה זרה, לשפיכות דמים ולגילוי עריות בביתה - היא ניצבת במלוא הסמכות והעוצמה, ואומרת עד כאן. גרש!
הוויכוח - כאז כן היום
ניתן לחתוך את המתח בסכין. הוויכוח הזה עקרוני, נוקב ואמיתי, והייתי אומר גם רלוונטי ועכשווי כמעט בכל בית; לא רק עתה, אלא לאורך כל הדורות: הרצון להשתלב מחד גיסא, והצורך להסתגר מאידך גיסא; הרצון להכיל מול הצורך להרחיק את הסכנה; הימין המקרבת והשמאל הדוחה. כמה קשה.
אברהם ושרה, האבא והאמא הראשונים של האומה העברית, לא מצליחים להגיע להכרעה. כל אחד מהם כואב את כאבו. אברהם כואב את העובדה שעליו לגרש את בנו, ושרה כואבת את העובדה שבנה יחידה עלול ליפול לרשת אפלה.
כאן יצטרך להכריע האלוהים בכבודו ובעצמו, שהרי הוא זה שלמענו מאמיניו פועלים. הוא זה שלמען שמו אברהם ושרה עושים נפשות כל חייהם, ומלמדים את העולם כולו אמונה באל אחד מהי, והכרעתו ברורה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ. כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ, כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע".
וכמו בפרשות רבות וקשות לעינינו במקרא, לא נותר לנו אלא להתייצב בענווה, ולנסות להבין. מותר לנו לשאול, לדרוש ולחלוק, להשיב ולהקשות. התורה לא הסתירה מאיתנו אירועים, גם כאלה המעוררים מחלוקת או מחשבות קשות. זה כוחה וזו חולשתה.
אבל במקביל למכלול הקושיות שלנו על התורה, נכון יהיה גם להקשות על עצמנו, כאן ועכשיו: כמה מהוויכוח הזה בין אברהם ושרה רלוונטי גם לבתינו שלנו? כיצד היינו נוהגים אילו נושא דומה היה רובץ לפתחנו? מהם גבולות הפתיחות - והיכן עובר הגבול בין פתיחות לאנרכיה?
לפנייה לכתב/ת 
ילד על חשבון ילד?
צילום: ablestock
מומלצים
