כל שנה חוזרת לשחק "שרה עיוורת"

רגעים של בחירה חופשית

בכל שנה, בפרשות שמתחילות ב"לך לך" ומסתיימות ב"חיי שרה" אני הולכת ומסתבכת עם הדמות של האם הקדמונית שלי, שרה. אני כועסת ומרחמת, ושוב כועסת. אני דורשת ממנה להיות אחראית יותר ואני לא בטוחה שזו דרישה הוגנת, אבל אני גם לא מצליחה לצפות ממנה לפחות. בכל שנה אני מנסה להבין את הבחירות של שרה. בכל שנה זה מסתבך.

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת השבוע 
  

לפני כמה שנים כתבתי שיר שהוא אסופה של הפעלים המתארים את מהלך חייה:

חיי שרה. התקציר. (בתוך: "שפתי תפתח", הקיבוץ המאוחד, ריתמוס 2008)

חוּתנה / עקָרה / נלקחה למסע / נלקחה לעוד מסע / נלקחה לעוד מסע / יפה / נחשקת / ניתנה לפרעה / חזרה עם בעלה (ועם רכוש) / עקָרה / נתנה את שפחתה לבעלה / שפחתה הרתה / התעללה בשפחה / נלקחה לעוד מסע / קבלה הבטחה / צחקה (הכחישה) / ניתנה למלך גרר / חזרה עם בעלה (ועם רכוש) / ילדה / גרשה את השפחה / מתה.

שרה עיוורת. האם אני אבין את העיוורון שלה?

לשרה היו כמה רגעים של בחירה חופשית, כמה רגעים שבהם היא הייתה פעילה בסיפור של החיים שלה; כשהיא מסרה לאברהם את הגר, כשהיא התעללה בהגר, כשהיא צחקה, כשהיא הכחישה את הצחוק נוכח הביקורת של אלוהים, וכשהיא גירשה את הגר וישמעאל.

כל הרגעים האקטיביים בחיי שרה קשורים לתשוקתה לבן, ולפחד לאבד אותו. לכן מדהימה אותי העובדה שדווקא היא לא הצליחה לשמור על יצחק מפני העקידה. ייתכן שהיא אפילו לא ידעה על העקידה. האישה הזו חרדה לאמהות שלה; היא פוחדת שהגר תתפוס את מקומה, היא פוחדת שישמעאל ישפיע לרעה על יצחק. היא מגרשת את כל מי שמאיים על הבן שלה, ורק למי שבאמת מסכן את בנה יחידה, אשר אהבה, היא נותנת לקחת את הילד לטיול של שלושה ימים, עם עצים ועם מאכלת.

איפה היה הראש החשדני של שרה ברגע שהבן שלה היה כל כך זקוק לו? בכל שנה מחדש, בפרשות שבין "לך לך" ל"חיי שרה" אני כועסת, כעס איום ונורא, על העיוורון של שרה. בכל שנה מחדש אני מסרבת להבין אותו.

איך אומרים reframing ביהודית?

יונה ארזי היא מורה מחוננת למקצועות היהדות, והיא שותפתי להוראה בתכנית "סוגיות חיים" – ביבליותפיה תלמודית. יונה שופעת ידע אבל לא (רק) בגלל זה אני אוהבת אותה. אני אוהבת אותה כיוון שבכל הקשור ל"מחלקת הזעם והשיפוטיות", היא ההפך הגמור שלי. אנשים לא מעצבנים אותה, אנשים לא מאיימים עליה, ומבחינתה כל בנאדם הוא שוחר טוב אלא אם כן יוכח אחרת (ותאמינו לי שבבית הדין שלה קשה להוכיח אחרת).

אתמול לימדנו יחד, ולפני השיעור דברנו על המושג reframing, ועל כך שזו למעשה המשימה הפרשנית החשובה ביותר – להרחיב את טווח הפרשנויות שאנחנו יכולות להכיל על טקסטים, ומתוך כך גם להרחיב את טווח הפרשנויות שאנו יכולות להציע לעצמנו ולזולת.

הראש של יונה קפץ בין שלל מקורות ופתאום היא אמרה לי: את יודעת איך אומרים reframing ביהודית? "עומד מכיסא הדין, ויושב על כסא הרחמים".

אני בודקת את נוחות המעבר אל כסא הרחמים

הנה המדרש היפהפה המציע את האימון האלוהי ב-reframing (בבלי עבודה זרה ג, ב):

"אמר רב יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הוי היום. שלוש הראשונות - הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה. (שלוש שעות) שניות (הקדוש ברוך הוא) יושב ודן את כל העולם כולו. כיוון שרואה שנתחייב עולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים. (שלוש שעות) שלישיות יושב (הקדוש ברוך הוא) וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים. (שלש שעות) רביעיות יושב ומשחק עם לויתן שנאמר (תהילים קד): לויתן זה יצרת לשחק בו".

הנה, בשליש השני של היום, לאחר שעסק כמה שעות בלימוד תורה, יושב הקדוש ברוך הוא ודן את עולמו. הוא דן את העולם כהלכה, ומגלה מיד שגישה זו לא מציעה חיים. אם הקדוש ברוך הוא רוצה שיהיו בני אדם בעולמו הוא חייב לעשות reframing לאופן שבו הוא רואה את האנושות. הוא חייב להרחיב את הפריזמה הפרשנית שלו ולגלות איך הוא יכול לעבור לכיסא חדש ומיטיב. הכיסא ה"צודק" לא מאפשר חיים, ואלוהים צריך למצוא צדק חדש. הצדק החדש, הפרשנות החדשה, מאפשרת לאלוהים לא רק להשתחרר מרעיון ההשמדה, אלא אף להצמיח ו"לזון את העולם כולו".

האם אני יכולה לעבור כיסא עם שרה?

אני כמובן חושבת הרבה על שורשי הכעס שלי כלפי שרה, ואני גם שואלת את עצמי אם אוכל להרחיב את גבולות הפרשנות שלי ביחס לאם שלא הגנה על בנה מפני אביו העוקד.

לראשונה, בימים האחרונים, אני מרשה לעצמי לחשוב על כך שאולי היה לשרה "חוש ריח" טוב, אבל לא היה לה מושג איך להשתמש בו. האם ייתכן ששרה קלטה שאברהם הוא אדם מסוכן (הרי הוא מסר אותה למיטות מלכים כדי להציל את חייו ולהגדיל את רכושו...) היא הבינה שהיא מהלכת בסביבתו של קנאי דתי שלא מאוד עסוק בשמירה על משפחתו, והיא הייתה מבוהלת, אבל היא לא ידעה לקרא את המפה; היא שמרה בדיוק היכן שלא היה צריך לשמור, והרפתה במקום בו הייתה אמורה להיות דרוכה כחץ.

שרה נבהלה מהעקרות שלה. שרה נבהלה עד מוות מהגר ומישמעאל. שרה נלחמה בכל העולם חוץ מבאדם שבאמת סיכן את חיי בנה. שרה הבינה את הסכנה, ולא היה לה מושג איך מתגוננים מפניה.

בין שרה לגילה קצב?

קשה לי לראות את גילה קצב. אני כל כך כועסת עליה. כועסת על שהיא בוגדת באחריות שלה כלפי עצמה וכלפי הקורבנות של בעלה. כועסת על שהיא מגוננת על איש שהותיר אחריו שובל ארוך של קורבנות (שהיא בלי ספק אחת מהן). ברור שהכעס העיקרי שלי מופנה כלפי בעלה, אבל אותו אני בכלל לא מנסה להבין. איתה, שאינה עבריינית אלא חיה עם עבריין מין, יש לי דיאלוג פנימי מפותל.

בימים האחרונים אני שואלת את עצמי האם ייתכן שגם גילה קצב היא אשה הישרדותית שמריחה סכנה קיומית אבל אין לה יכולת להבין איך להתגונן מפניה? לגילה יש פנים נוקשות ונעולות של אישה שנלחמת על חייה, אבל אין לה מושג היכן באמת גרה הסכנה. וכך בערבו של יום, מוצאת עצמה אשה מובהלת ומבולבלת זו, כשהיא ישנה עם האויב ובטוחה שהיא מתגוננת.

הגר ואביבה שליט

אברהם גירש את הגר וישמעאל ועקד את יצחק. אלא שבניגוד לשרה, דווקא הגר, השפחה הנחותה, הצליחה (לאחר רגעים קשים של יאוש) לשמוע את קול הילד, לראות את מקור המים ולהציל את ישמעאל.

על פי הפרשנות של יונה, הגר ידעה לעבור ברגע הנכון מכיסא הדין לכסא הרחמים, היא ראתה נכוחה, היא ידעה מה המטרה והיא התמקדה רק בה - והצילה את הילד. בעוד שרה "יורה לכל הכיוונים" - מגרשת, נבהלת ותוקפת. הגר הקשיבה בשקט לקולות של

בכי ומים והיא עשתה את זה.

אני חושבת על הגר וחושבת על אביבה ונועם שליט, על האצילות שלהם, על כך שהם לא "ירו לכל הכיוונים", הם לא כעסו (בקול) על מי שהבהיל אותם או עיצבן אותם. הם ידעו להריח סכנה והם גם ידעו לאתר את מקורה. הם ידעו להתמקד - והם הצילו את הילד.

היום אני אולי קצת פחות כועסת על החולשות של שרה (וגילה קצב?), אבל אני עדיין מצדיעה לאמהות שמסוגלות לא רק להרגיש סכנה, אלא גם להיאבק בה ביעילות.

ה-reframing שלי הוא שהיום אני מוכנה להבין שאף אחד לא מבטיח לי שאין לי קווי דמיון לשרה (ולגילה קצב?). היום, אני מתפללת שאדע להיות אישה מדויקת.