61 ימים של טראש למהדרין

רק השבוע תהתה באוזני מישהי על הפופולריות המוגזמת של "סיפורי חרדים" בתקשורת, אבל חמש דקות כבר ציפתה לווידויים ממקור ראשון על עשרת המעללים הכי הזויים שנתקלתי בהם, כנוקשת מקלדת מקצועית במגזר. לזכותי או לחובתי יאמר, שעבורה זו הייתה רק מנת הפתיחה, שאחריה לא הוגשה המנה העיקרית. כי השאיפה הכמוסה שלה ושל אלפים, שממיתים עצמם מדי יום בעולמה של סקרנות, היא להציץ למקום הכי סודי במגזר החרדי - חדר המיטות שלהם.

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• יש הסכם? הרבנות מונעת מרבני צהר לחתן
• הצצה: "הייתי במשמרות הצניעות"
• המירוץ למיליון צפיות: רמיקס עקיבא וענהאל    
  

כל הפרטים הקטנים: מתי בדיוק "זה" קורה? איך? למה? ואם אפשר גם מצלמה קטנה עם אור אדום מהבהב, שתקליט את כל הדרמה. ואם אי-אפשר, אז לפחות שתתעד את כל הפטפוטים, ההרהורים והתובנות של זוג כזה על מה שקורה "שם". והופ, הנה זה הגיע. הסדרה "61 ימים של אהבה" (ערוץ 10) מתיימרת לספק את הסחורה.

תכירו את יוסף ומיטל בן לולו, זוג חרדים, שפעם היו חילונים, ועכשיו מתעדים את התחושות, התובנות והרגשות שלהם על עשרות ימים רצופים של קיום יחסי מין. הפן הטכני של הנידה, למי  שזה עניין אותו, נסגר יפה בכך שהאישה הרה. בכל זאת - מה לא עושים כדי שהטראש החדש יוכל להיות "טראש למהדרין"?

תורת ריאלטי קיצונית

אז אמנם מדובר בפורמט "הכל דיבורים", אך בימינו כל דרדק בוגר "מחוברים" מבין מהר מאוד להיכן נושבת הרוח בשבשבת הרייטינג, וכמה מהקרביים הזוגיים הולכים להישפך בספלאש מרהיב על המרקע, כשכל עם ישראל ואשתו יזפזפו בעזרת השלט את הפור פליי ואפטר פליי, של בני הזוג, היישר לסלון.

וכשהחרדית עם התינוק ביד (הו, כמה סטראוטיפי),תצרח - ולא רק בפרומו אלא בפריים טיים - שאין לה כוח יותר ו"לא בא לה", אני מקווה שיהיה מספיק ברור

שמה שקורה פה זה לא באשמת רבנים שחורים ומעצבנים, אלא יישומה דה פקטו של תורת ריאליטי-קיצונית, בהנהגת צוות הפקה מקצועי. וכל זאת בטרם דסקסנו על מה עובר בראשו של הצופה הממוצע, כשזוג חרדים מחליט לפתוח בפניו את ביתם - ולא בשביל "לעשות שבת", אלא כדי לספר לו מה הם מתכננים אחרי הגפילטע והזמירות.

שאר השפויים שהצליחו להימלט מהמסך הקטן מבעוד מועד, בטח מסתתרים אי-שם במקלטים ממוגנים, בתקווה שמדובר בתסמין מבורך לכך שהז'אנר, שכבר נכנס למצב קריטי "במעושרות", עובר כעת לפרפור חדרים. ומי יודע אולי קרוב היום שבו איזה מבקר רחום יכריז עליו כמת ויציל אותם.

כי האמת המרה היא שלא התחברנו, אלא התנתקנו. לטובת חיים בדיסוננס ערכי. ומה שעוד היה נסבל במתכונת עזרה למיואשים, כמו "משפחה חורגת", "סופר נני" או "לרדת בגדול", כבר הפך למדמנה אנושית, ומפתחות הטעם הטוב ספונים בידיהם של מפיקים ללא מעצורים. ואלה חושבים שזה נורמלי שעם שלם (חוץ מבני שמונה ומטה) מורשה להיכנס אל תוך המרחב האינטימי שבין איש לאשתו כדי לחוות דעה על היחסים ביניהם, ובעיקר להיות שם בכל רגע נתון של משבר מיני, טראומטי ככל שיהיה.

בינו לבינה. לא בינינו

כשבוחנים את זה, נוחתת ההבנה שחרדים או לא (בעיקר לא), אין פה שום דבר יהודי, למרות הלוק המאוד "נכון" של בני הזוג. יחסי אישות זה מחלקת "יהדות אקסטרים" שבה מה שקורה בין גבר לאישה צריך להישאר שם. "המגע האותנטי" בבפנוכו של העולם החרדי, שיוצרי הסדרה מנסים לבנות בעזרת הצמד פשוט לא תופס, כי הוא נגד בסיס הבסיסים של אותו ערך עליון. היחסים בשניים הם דבר קדוש, וחדר השינה שלנו הוא קודש הקודשים. כל נגיעה זרה במקום הזה, במידה והיא

הכרחית, זו פעולה כירורגית המצריכה מומחה. לא קהל מריע על הטריבונות.

וכשמדובר במשהו כה בסיסי בדי.אן.אי הערכי שלנו, זה לא באמת משנה בכמה חרדים ישתמשו יוצרי הסדרה כעלי תאנה, הקונספט פשוט לא עובד. המקום הכל-כך אישי הזה נותר, עבורנו לפחות, רק "בינו לבינה" - ובהחלט מחוץ לפריים. אפילו בעידן של רשתות חברתיות והתערטלות רגשית אל מול כולם.

אם בלעם הילל את הרוח הישראלית בציון לשבח על כך שפתחי אוהליהם אינם פונים אחד כלפי השני, כדי לשמר את אינטימיות הנישואין, הסיטקום הזה בכבודו ובעצמו דורך עליה ומפרק אותה למנות עגומות ומביכות של "טו מאצ' אינפורמיישן". וזה פאק באמינות ובאמונה.

וגם, רק שתדעו, סקס לא כשר בכלל.