תסתכלו עליהן ותראו אותנו?
יכול להיות שהגיבורות של "מעושרות" הן הקצנה - גרוטסקית לפעמים, אבל בוטה ומישירה מבט - של מגמות שכולנו משתתפות בהן, כמעט בלית ברירה, ולא חשוב כמה כסף יש לנו בבנק?
בפרקים הראשונים של "מעושרות", סדרת הדוקו-דרמה בבימויה של אורנה בן דור, צפיתי לאחר שקראתי ושמעתי לא מעט תגובות. בין השאר אמרו שבסדרה הזאת, העוקבת מקרוב אחר שש נשים עשירות מאוד, יש כל מה שרע בתרבות שלנו: סגידה לכסף, אטימות, ריקנות, זלזול בנשים וניצולן. עוד אמרו שסדרה החוגגת את חייהן של עשירות כקורח על רקע מחאת האוהלים היא לא פחות מיריקה בפרצופנו המזיע מרוב ניסיון להביא לשינוי חברתי.
מעושרות, משועבדות, מיוחצנות. ארנה קזין מופתעת מהן (צילום: אלכס ליפקין)
כמה הופתעתי, לאור ההזהרות החשובות האלה, למצוא את עצמי מרותקת למסך. במקום בידור לשמו, מוצר זול שמשתמש בנשים כדי לצחוק עליהן, ומשתמש בזוהר ובכסף כדי למשוך קהל שסר אחר זוהר וכסף, מצאתי יצירה מעניינת, שמפעילה את הכלים הביקורתיים, מעוררת למחשבה וגם די מזעזעת.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל מצאתי שהבמאית של הסדרה דווקא מעניקה כבוד לגיבורות שלה – לאה שנירר, מלכת הפילאטיס של הרצליה פיתוח, דפנה שחר, בעלת בר ועורכת דין גרושה ואם לשני ילדים, טלי סיני ריקליס, אשתו של המיליארדר משולם ריקליס וגרושתו של הזמר אריק סיני, ניקול ראידמן, בעלת משרד פרסום מצליח, אתי דודאי, אשת עסקים גרושה מסביון, וענבר שנהב, עורכת דין מצליחה. ראשית, מעניין להבחין במגוון המרשים שהצליחה הבמאית להביא לסדרה: נשים בעלות דרגות שונות של השכלה, מרביתן עובדות ובהצלחה רבה, כולן משדרות עצמאות והרבה כוח – בין שהן נשואות ובין שהן גרושות. שנית, הנשים האלה מדברות ופניהן למצלמה – לא מדברים בשמן, או עליהן, הן מספרות את הסיפור שלהן, בוחרות את המלים שלהן, וזה אינו עניין של מה בכך.
עכשיו, השאלה היא רק איך לקרוא או לפרש את הסיפור שמספרות הגיבורות של "מעושרות". כשהן מקדשות את חדר הכושר, כשהן מעדיפות אוכל מרזה על פני אוכל טעים, כשהן מבטאות עונג בל ידלה מהאפשרות לרהט דירת פאר בספות לבנות כשלג ולא מקדישות מחשבה לאנשים שמנקים את הדירה ושומרים על צחותה, כשהן עסוקות בטיפוח המראה שלהן עד לזרא, כולל שאיבות והזרקות, בוטוקוס ומתיחות – האם אלה נשים מעולם אחר, טיפוסים מוזרים ומגוחכים שכמותם אפשר למצוא רק במגדלי היוקרה ובווילות הפאר? או שמא הן הקצנה – גרוטסקית לפעמים, אבל בוטה ומישירה מבט – של נשים באשר הן בתרבות הצריכה? האם הגיבורות של "מעושרות" אינן מסמנות את הקצה של מגמות שכולנו משתתפות בהן, כמעט בלית ברירה, ולא חשוב כמה כסף יש לנו בבנק?
נדמה לי שמה שמרתק כל כך באופן שבו בן דור מציירת את דמותן של המעושרות הוא לא הגיחוך שבהן, לא המוזרות שלהן, אלא האופן שבו הן אומרות בפשטות ובבוטות את מה שהטלוויזיה והפרסומות והאווירה הכללית והתרבות שלנו אומרות לנו כל העת בכל מיני דרכים ומובנים ואת מה שאנחנו קונים וקונות כמובן מאליו.
ההישג הגדול של הסדרה הזאת, בעיני, ולפחות לפי שלושת הפרקים הראשונים, הוא הבאת הדברים בשם אומרן. זה לא המרחק הציני שנוקטת הבמאית או לא נוקטת כלפי הגיבורות שלה.זו האפשרות להביא למסך נשים שיגידו את הדברים בשמן, בבוטות, בכנות, כפשוטם. "אני לא מבינה למה אוכל צריך להיות טעים", אמרה אחת מהן, עורכת הדין המצליחה, למבשלת הפרטית ששכרה. כך נשמעת הפרעת אכילה בקצה של ההון. לא שונה מהפרעת אכילה של מעמד ביניים, רק קצת יותר פשוטה ובהירה.
ובכל זאת, נשאר אתגר לפתחה של בן דור, שמעניין אם היא או במאי אחר באיכותה יכולים לעמוד בו. נסו לייצר סדרה דומה על מעושרים, גברים, ולייצר את אותו אפקט של ביקורת תרבות וגרוטסקה כלפיהם. נראה אתכם.
