"כשתקראי בשמך": המיניות למען הסיניוּת
ז'אנג יימו שומר על העושר הוויזואלי הפתייני שלו ב"כשתקראי בשמך", אולם במקום לעורר חתרנות, הוא משרת הפעם את האתוסים הלאומיים של סין. התוצאה: קיטש נאיבי
סרטו החדש של ז'אנג יימו, "כשתקראי בשמך" (במקור: "תחת עץ העוזרד"), משיב את הבמאי הסיני הבכיר מהאפוסים הספקטקולאריים נוסח "מחול הפגיונות" ו"קללת פרח הזהב" אל הטריטוריה האינטימית של המלודרמות הרגשניות שלו ("הדרך הביתה"). בין לבין הוא הספיק להפוך מחתרן ליקיר הממשל, ואף לביים את החיזיון הפשיסטי המרהיב של טקסי הפתיחה והנעילה של המשחקים האולימפיים בבייג'ינג.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet תרבות:
סרטו הנוכחי (לפניו ביים את הגרסה המנדרינית של "רציחות פשוטות" של האחים כהן) מתרחש בתקופת מהפכת התרבות בסין. ג'ינג (ז'או דונגיו) היא סטודנטית צעירה במכללה למורים שנשלחת אל כפר נידח למטרות "חינוך מחדש". שם היא פוגשת בסון (שון דו), גיאולוג יפה תואר, והשניים, איך לא, מתאהבים.
כאשר ג'ינג שבה אל העיר הגדולה, הם ממשיכים ברומן ביניהם, אותו היא מסתירה מעיניה של אמה החולנית והקשוחה שבעקבות תיוגה השלילי כ"קפיטליסטית" מתקשה לפרנס את משפחתה. בכלל, שני הנאהבים הצעירים נושאים את צלקות הדיכוי שהנהיג היו"ר מאו – אביה של ג'ינג הוא אסיר פוליטי שעקבותיו נעלמו, ואילו אמו של סון התאבדה לאחר שהואשמה בנטיות "ימניות".
עם גילויו של הרומן המלבלב על ידי אמה של ג'ינג – היא מתעקשת שהשניים לא יתראו, לפחות עד שבתה תשלים את לימודיה בגיל 25. סון, מצדו, מוכן להמתין לה, אך עד מהרה ג'ינג נחשפת לשמועה מחרידה שמשנה את פני הדברים.
כמקובל בז'אנר, לפחות בגרסתו כמו זו המיועדת (גם) לעיניים מערביות – תהפוכות עלילתיות, מפגשים מקריים וגורליים, וסודות שמסבכים את הסיפור צצים להם בתדירות גבוהה.
אחד הדברים היפים בסרט הוא האופן שבו יימו מסכם את המפנים המלודרמטיים בכותרות ביניים תמציתיות אשר מעניקות להתרחשויות צביון אירוני מסוים בזכות הדרך החסכנית בה הן מסתכמות.
עץ העוזרד שבכותרת פורח – כפי שמוטעם כבר בתחילת הסרט – בפריחה אדומה. זאת, על פי האגדה המקומית, משום שגדל באדמה רוויה בדמם של חיילים סינים שנפלו במלחמת סין-יפן. זהו הרקע לסיפור אהבה גדול מהחיים, שהקיטש בו הוא טובל דוחה לא פחות מהשיח הלאומני המרתיע שמסמל העץ.
אמנם מול אתוס ההקרבה הלאומי-הרואי מביא "כשתקראי בשמך" סיפור רומנטי, "פרטי", שהוא נאיבי לא פחות משהוא נצלני. אך, הדמעות, כמקובל במלודרמה, על גורלו המר של זוג "היפים והנאהבים", נמהלות בקיטש שמייצג יופייה של הפריחה האדומה כדם. יופיו של המוות בשם האידיאולוגיה הקולקטיבית. יופייה של הלאומנות.
כבר לא מכה בגונג
הקריירה הקולנועית של יימו החלה עם דרמות פמיניסטיות חתרניות ("שדות החיטה האדומים", "ז'ודו", "הפנסים האדומים"), שהעמידו במרכזן נשים צעירות ההופכות לקורבנותיה של חברה דכאנית ופטריארכאלית. יופיים החזותי המהמם של הסרטים הנ"ל היה חלק אינטגרלי מעיסוקם במיניות הנשית כאמצעי של ערעור יחסי הכוח בחברה הסינית השמרנית.
הדמויות הנשיות שגילמה בהם גונג לי הגדולה, כוכבת סרטיו הראשונים, קבעו את גורלן בעצמן, וגברים זקנים וכעורים ייצגו בהם את המערכת החברתית הכוחנית. הביטוי האמיתי של החירות היה במימושה של התשוקה הנשית.
"כשתקראי בשמך", המבוסס על ספר מאת הסופרת הסינית אימי שראה אור בשנת 2007 ונכתב בהשראת סיפור אמיתי, אינו "לוקה" במורכבות הזו. הסיפור האישי והקונטקסט ההיסטורי משתלבים בו על מנת להאדיר את המוות הנוכח בו, ולעטוף אותו במידה הולמת של התייפייפות ויזואלית. אכן, יופיו החזותי של הסרט מענג (עבודת הצילום הופקדה בידיו של צלמו הקבוע בשנים האחרונות, ז'או שיאודינג), אבל אין בו שמץ מאותה חתרנות שאפיינה את עבודותיו המוקדמות של יימו.
זהו יופי חזותי המקונן על אובדנן של תמימות ואהבה צעירה, שמהפכת התרבות המאואיסטית מהווה לו רקע בלתי מזיק. אפשר להזיל דמעה בסרט – למה לא, בעצם? הוא הלוא לוחץ באפקטיביות על הבלוטה הנכונה – ולהתרגש מכוחו הוויזואלי. אבל מדובר בלא יותר מאשר קיטש לאומני, טובל בנאיביות מלאכותית והיבטים מיניים מרומזים מהסוג שמשדר "מורכבות".
