ניו אורלינס: הסרטים שצפים מן הביבים
מה הופך את ניו אורלינס ללוקשיין מסקרן כל כך עבור הקולנוענים האמריקנים? לא החזות הנאה שלה, גם לא הפשיעה ברחובות - אלא השילוב הבלתי מתקבל על הדעת שלהם, שטוען את העיר ואת הסרטים בתשוקה ומסתורין
אין לה את הנצנצים של לוס אנג'לס, ולא את הקוסמופוליטיות של ניו יורק. אין לה את השמיים הבהירים של מיאמי ואפילו לא את הערפילים המדכדכים של סיאטל. ניו אורלינס היא עיר של בין לבין. איזור דמדומים על מפת ארצות הברית, ודווקא מכאן נובע האופי המיוחד שלה - זה שמושך אליה המוני מבקרים מכל העולם וביניהם גם יוצרי הקולנוע האמריקנים. רבים מהם נשבו בקסמה של העיר המכונה "ביג איזי" ("Big Easy") - לוקיישן אהוב וססגוני ללא מעט סרטים.
דוגמאות לא חסרות, מ-"Belle of The Nineties" בכיכובה של מיי ווסט עם הופעת אורח של דיוק אלינגטון מ-1934, ועד ל"רודף צדק" בכיכובו של ניקולס קייג', לוקאל פטריוט (סרטו האחרון "הסגת גבול" צולם גם הוא באזור - העיר שרבפורט שבלואיזיאנה). קייג' זכור לנו גם מסרט נוסף שניו אורלינס נטמעה עמוק בעלילתו, המותחן האירוטי "זנדאלי" מ-1991, שהגיע ארבע שנים אחרי "לבו של אנג'ל" של אלן פארקר - הסרט שהוא הכי ביג איזי, הכי פחות איזי.
הטריילר של "לבו של אנג'ל" מ-1986
מה מושך את יוצרי הסרטים לעיר השוכנת בין ביצות, ליתושים, לאליגטורים? הרי אין מדובר בעיר גדולה במיוחד (1.2 מיליון תושבים), ואחרי הוריקן קטרינה, שלקח עמו נתח נכבד של תושבים, גם התשתיות לא ממש מתפקדות - מי שמחפש את התנאים של הוליווד, לא ימצא אותם שם. אבל מה שיש בניו אורלינס זה חיבור ייחודי בין מזג אוויר טרופי לחזית קרה, בין אמריקה לאירופה, בין תרבות מודרנית לוודו, בין שחור ללבן, בין ניו אורלינס של מעלה לזו שלמטה.
מהחיבורים האלה צפים ועולים הסיפורים שעושים את העיר למקום הכי יפהפה, מסתורי, סקסי ומושחת בארצות הברית. מצד אחד הסרטים מגלים את פניה הזוהרים וניחוח הברבן שנידף מהם ברובע הצרפתי הידוע (לשימצה, לדעת רבים) על מסעדות היוקרה, מועדוני הג'אז ושלטי הניאון המזמינים שלאורך הרחובות שלו, ומצד שני הדילרים בסמטאות, הגופות הירויות בתעלות והשוטרים והפוליטיקאים המושחתים, שלא מוציאים את אפם המפודר מקוקאין מעבר לגבולות הגזרה של מרכז העיר הבטוח.
ניו אורלינס שהוקמה כמושבת עבדים בחסות צרפת, הפכה במשך השנים ממעוז אירופי קלאסי על גדות המיסיפיפי לנ"צ עם דגל אדום על מפת הפשיעה של ארצות הברית. עד כמה שהיא יפה מעל לפני השטח, עם האחוזות הרחבות, הבתים העתיקים, והמרפסות הארוכות והמעוצבות שמאפיינים אותה כל כך, מתחת לפני השטח הכל מבעבע: שוד, רצח ואונס הם דבר שבשיגרה. יש מי שטען שקטרינה היתה בגדר המבול התנ"כי - סיעתה דשמייא במלאכת ניקוי סדום המודרנית.
קייג' וקאזאן בנוסח קייג'ון
ב"בהלה ברחובות" של איליה קאזאן מ-1950, מותו של אזרח נגוע בבקטריה בעקבות ריב מיותר עם עבריין מקומי, הופך למגפה המונית שיש לטהר - רמז לנגע הפשיעה האלימה שפשטה בניו אורלינס. ב"רודף צדק" אלו האזרחים שנוטלים על עצמם את מלאכתו של אלוהים, ומנקים את הרחובות המזוהמים של ניו אורלינס בדרכיהם האלימות. קייג' עצמו שמייצג את הפנים היפות, הנאיביות במידה רבה של העיר, נסחף לביבים שלה.
הטריילר של "בהלה ברחובות" מ-1950
כמו בסרט, כך במציאות. רבים מהתושבים יגידו שמדובר במקום נפלא ושקט עם יחסי ציבור נוראיים, אולם בשקט בשקט, כשאף אחד לא שומע, הם יודו שגם הם נשדדו באיומי אקדח פעם או פעמיים. למזלם, הם שרדו כדי לספר על כך. כך גם צ'ארלס ברונסון, שהדגים יכולות הסתגלות שרידה ראויות ב-"Città Violenta" מ-1970, או קלינט איסטווד ב"על חבל מתוח" מ-1984.
עיר בין ערביים
עולם הדמדומים של ניו אורלינס - המואר והתיירותי מול החשוך והאפל - הוא גם הזירה הטבעית לקינונם של הערפדים לואי (בראד פיט) ולסטאט (טום קרוז) ב"ראיון עם ערפד", המבוסס על רומן של הסופרת אן רייס, בת גאה של העיר. גם היא חיה בין ערביים.
הטריילר של "ראיון עם ערפד"
"ראיון עם ערפד" נובע מהעורקים החשופים יותר או פחות של ניו אורלינס וניזון מהאימה, המיסטיקה, המיסתורין והמיניות מתפרצת, ממש כמו "לבו של אנג'ל" (שנע בין סצינת המין המהדהדת של מיקי רורק וליסה בונה לדמותו האפלה של רוברט דה נירו), "זנדאלי" (קייג' עושה את זה עם אריקה אנדרסון מאחורי גבו של ג'אדג' ריינהולד) או "ללא רחמים" עם ריצ'רד גיר וקים בסינג'ר בביצה ו"שחיתות בגדול" ("The Big Easy") עם דניס קווייד ואלן ברקין. קדמו להם "חשמלית ושמה תשוקה" עם מרלון ברנדו ו-ויויאן לי ו"מנדינגו", על המתח המיני-בין גזעי שבו.
הטריילר של "זנדאלי" מ-1991
הסרטים הללו מלאי התשוקה, הפיתוי והיצר האלים שבצידם נובעים לא רק מהמרווח הצר שבין הכוכבים נאי המראה, אלא גם מהאווירה שסביבם. אקלים ספוג זיעה, פרומונים וגם גז מדמיע.
המיניות הלוהטת משוספת באיבחת להב קר; ממש כמו שהמבנים הישנים נעלמים בצלו של הסופרדום (האיצטדיון העצום שהפך לסמלה של העיר); ממש כמו שלחשושי וודו חרישיים נבלעים בדיקלומי ראפ שבוקעים מאייפוד גנוב.
כמו שנגינות התזמורות במצעדי המארדי גרא (הגרסה המקומית לקרנבל של ריו) נמוגים בקריאות ה-"Show your tits" של תיירים שיכורים, שמתקהלים סביב עוברת אורח תמימה - מראה שכיח למדי ברחוב ברבן הנודע (לדעת רבים, לשימצה).
אם תשאלו תושב ניו אורלינס הוא יגיד לכם שמדובר בעיר הכי נפלאה בעולם - האוכל, הארכיטקטורה, הג'אז וקבוצת הפוטבול המקומית (הסיינטס - גאוות העיר) - אין כמוה בכל ארצות הברית. וזה נכון, גם כיום - שש שנים אחרי קטרינה. אבל לא זה מה שמושך את היוצרים אליה - אלא דווקא מה שלא מדברים עליו, מה שזורם שם בביבים של העיר ושל התת מודע הקולקטיבי של תושביה: המיניות, האלימות, הפשע והוודו, שצפים מעלה לעתים קרובות במדור הפלילים - או הקולנוע.
