תורת המלך הוא עירום: לא הלכתי, לא יהודי
לאריאל פינקלשטיין נמאס לשמוע על הצידוק ההלכתי של "תורת המלך", אז הוא כתב מאמר שמפריך בזה אחר זה את כל הטיעונים ההלכתיים של מחברי הספר
עוד בערוץ היהדות - קראו:
"לא ייתכן שכל רב ימציא לו סברות מחודשות וינהג לפיהן, או יסתמך על דעות שוליות כאשר מדובר בהלכות נפשות",
במאמר שכותרתו "שכּל זר הוא צר ואויב", מתעמת פינקלשטיין עם מכלול הטיעונים של המחברים, ומחדד כי למרות שרוב ההתייחסויות עד היום ל"תורת המלך", ראו בו ביטוי "אימפולסיבי" - מדובר למעשה בספר שעומד על "יסודות מחשבתיים מסודרים וקוהרנטיים". כך, הוא מקעקע אחת לאחת את הטיעונים ההלכתיים שהעלו מחברי "תורת המלך", ומפקיע את כוחו ההלכתי של הספר.
פרק ראשון: אם תהיתם למה אסור להרוג גוי
בפרק הראשון של "תורת המלך", מסבירים המחברים את הסיבות לאיסור הריגת גוי כ"סיבות חיצוניות", כגון "חילול השם" או "שעם ישראל עדיין לא יצא מכלל גויים".
פינקלשטיין טוען כי הסיבות לאיסור הריגת גוי אינן תלויות "בהקשרים חברתיים או בנסיבות זמניות", אלא ב"סיבות מוסריות שמקור תוקפן הוא בשבע מצוות בני נוח" – קרי מצוות שהשכל הישר מחייב אותן.
פרק שני: לא רק שבע מצוות בני נוח
בפרק השני של ספרם, מבקשים מחברי "תורת המלך" להתיר הריגת גוי שאינו מקפיד על שבע מצוות בני נוח, ללא הכרעת בית דין. הנימוק של השניים: אם הורגים את הגוי מתוך אכפתיות לקיום שבע מצוות בני נוח - אין שום איסור בכך.
פינקלשטיין סבור כי "זהו חידוש הלכתי מופלג ותמוה, שהמחברים אינם טורחים להציע עבורו שום מקור הלכתי או תימוכין מספרות הראשונים או האחרונים".
ערבות הדדית? לטוב ולרע
באשר להגותו של ר' מנחם מנדל מליובוואיטש (האדמו"ר השביעי של חסידות חב"ד) המגויס ב"תורת המלך"
לאג'נדה, טוען פינקלשטיין כי את הוראתו של הרמב"ם שיש לכוף את שבע מצוות בני נוח על כל באי עולם, תופס הרבי מחב"ד כפעולה שצריכה להיות "בדרכי נועם ובדרכי שלום".
פינקלשטיין מעמת את עמדתו של הרבי מחב"ד עם עמדת מחברי "תורת המלך", הסבורים כי דעת הרמב"ם היא שגוי שאינו מקיים שבע מצוות בני נוח "אין מקום להשאיר גוי כזה חי בעולם", וטוען מנגד שהם מרחיבים את דיני הערבות ההדדית בצורה כוללנית המקפחת את חייו של הגוי, בניגוד לרבי שסבור כי דיני הערבות ההדדית בין יהודי לגוי מוגבלים למקרים מסוימים.
פינקלשטיין מציג שורת מקרים המוכיחים כי ההלכה מחמירה דווקא בחיי הנוכרי יותר מאשר חיי היהודי. כך למשל, "בעוד היהודי מחויב לפי פוסקים רבים לסכן את חייו כדי להציל את חייו של יהודי אחר, הרי שהנוכרי אינו מצווה למסור את נפשו להציל את ישראל". בסיום הפרק ההלכתי הוא "נוזף" במחברי "תורת המלך", וכותב כי "אם מבקשים המחברים להקל בהריגת גויים באמצעות הרחבת דיני הערבות, הרי שחובות אלו מכילות לא רק "היתרי הריגה, אלא גם חובות של עזרה כלפי הזולת".
פרק שלישי: חיי היהודי קודמים?
בפרק השלישי טוענים מחברי "תורת המלך" כי בדיני "ייהרג ובל יעבור" בבני נוח, חיי היהודי קודמים לחיי הגוי. אלא שהשאלה האם מותר להרוג גוי כאשר אומרים לו "הרוג אדם זה או שנהרוג אותך" - כלל לא נדונה בספרות הפסיקה לדורותיה.
פרק רביעי: סיוע לעלילות הדם
עיקר החידוש של "תורת המלך", מופיע בפרק הרביעי של הספר, בו מבקשים השניים להתיר הריגת גוי "אם היא מסייעת ליהודי לקיים מצווה כלשהי".
"כשקוראים סברא שכזו, קשה שלא להיזכר בעלילות שהפיצו בעבר על היהודים כי הם משתמשים בדמם של ילדים נוצרים לשם אפיית מצות בפסח", כותב פינקלשטיין. "לא מצאנו בהלכה אפילו הווה אמינא כי בכל מצב שבו חיי יהודי בסכנה מותר להרוג גויים בשביל להציל יהודי. כל הדיונים ההלכתיים בנוגע לעדיפות חיי יהודי על פני חיי גוי, אמורים רק ביחס להצלת נפשות, אבל ביחס להריגה פאסיבית או אקטיבית אין כל קדימה".
פרקים חמישי ושישי: דיני מלחמה לא רלוונטיים
עם זאת, מחדד פינקלשטיין כי "התמודדות עם הספר במישור ההלכתי בלבד, לא רק שהיא מחטיאה את המטרה, אלא היא למעשה מקבלת את הנחות היסוד הבעייתיות של מחברי הספר. המחלוקת האמיתית סביב הספר אינה מחלוקת הלכתית 'יבשה' על פרט כזה או אחר, אלא מחלוקת עקרונית על מעמד הגוי ביהדות, על היחס שבין הלכה למוסר ועל הדרך שבה פוסקים הלכה".
בשל כך הוא תוקף בחריפות את הפרקים החמישי והשישי של "תורת המלך", המנסים להציג דיון רעיוני (ולא רק הלכתי) המתירים הריגת גוי, ואף את הריגת הטף, בשל החשש "שברור שהם יגדלו להזיק לנו".
שני כשלים עיקריים קיימים בהיבט הרעיוני של "תורת המלך", הוא סבור: ראשית, הניסיון של המחברים להסתמך על התנ"ך כמקור למוסר מלחמה "שגוי מיסודו". הוא מצטט בדבריו את הרב קוק, שטען כי לא ניתן ללמוד מן התנ"ך על קיומו של מוסר מלחמה יהודי קבוע.
בנוסף, מחברי "תורת המלך" טוענים כי צריך לנהוג במלחמה עם שאינם יהודים "לאור דיני הגויים". פינקלשטיין טוען כי המחברים מתעלמים מן השינויים החלים בדיני הגויים עצמם לאורך השנים, ובנוסף מבקר את הסתירות הפנימיות של שיטתם, המצביעות כי מלחמה במי שאינם יהודים צריכה להתקיים לאור מוסר אלוהי ולא אנושי.
לפנייה לכתב/ת 
