ישראל אחרת: אם רק הייתה פה פסיקה ספרדית
בית מלון כשר שניתן לשתות בו קפה חלבי אחרי ארוחה בשרית, אשה צנועה ללא כיסוי ראש ועולים לתורה שהגיעו לבית הכנסת במכונית. ייתכן שכך הייתה נראית ההלכה במרחב הציבורי, אם הפסיקה הדומיננטית הייתה של חכמי המזרח
עוד בערוץ היהדות - קראו:
תרשו לעצמכם לדמיין חנויות כשרות פתוחות בשבת, יהודים הנוסעים בשבת לבתי הכנסת ועולים לתורה - וגם מוציאים ידי חובה את השומעים בקידוש. אין חלוקה מחנאית של "חילונים ו"דתיים". יש "שומרי שבת" ויש "זוכרי שבת", וכולם אגודה אחת.
תרשו לעצמכם לדמיין נשים שרות ואינן מהוסות. נשים שהולכות בלא כיסוי ראש, ואינן נחשבות לא צנועות. נשים לומדות ומלמדות תורה ברבים, מניחות תפילין ומזכות את הציבור.
לא, זה אינו עולם רפורמי. הכל כשר על דעת חכמי הספרדים: את ההיתר לבית המלון נתן מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף בתשובה הלכתית שפרסם בשנייים מספריו; את ההיתר לחנויות נתן הרב יוסף משאש, רב העיר חיפה לשעבר, וכן את עמדתו בעניין נשים בגילוי ראש: "והמהרהר - לא מחמת שיער גלוי מהרהר". ובעניין נשים המניחות תפילין כבר כתב הראשון לציון ישראל יעקב אלגאזי, ראש ישיבת המקובלים בית אל, בפירושו על "אשת חיל": עוז והדר לבושה – שהייתה לובשת תפילין וטלית שנקראת עוז והדר.
כך, כמעט בכל נושא יהודי המפריד ומפצל את עם ישראל, מצאו חכמי הספרדים את שביל הזהב המחבר בין שמירה על עיקרי הדת לשמירה על עם ישראל כעם אחד. "כוח ההיתר עדיף", ו"הנח להם לישראל" היו אבני דרך בפסיקה. שביל הזהב הזה אבד לנו היום, וזוהי אבידה קשה לעם ישראל. הליטאים הנהיגו קו הלכתי נוקשה ומחמיר, הציונות הדתית מקריבה את עצמה על המזבח בהר המור, וכך גם דור חדש של "ספרדים", שגדל על ברכי הליטאים.
בחוץ ובפנים
מגמות ההקצנה הדתית אינן נובעות מהמסורת היהודית. מה שהוביל להחמרות היה המפגש הטראומטי של יהודי אשכנז עם המודרנה ותופעות החילון, שמשכה את היהדות מעיסוק בנושאי הליבה שלה - מה שאנו קוראים היום יהדות-חברתית - ליהדות של גבולות, מי בפנים מי בחוץ. ומה שמייחד את ה"בפנים", הקוראים לעצמם "חרדים", על סתם יהודים, אלו שלוש מצוות עיקריות – שבת, כשרות וצניעות.
דווקא במצוות אלו אנו עדים להתרחקות הציבור ה"חרדי" מהמסורת היהודית הנורמטיבית, עד כדי הטפה לנשים להתכסות מכף רגל ועד ראש, כמו גם החמרה שלא לצורך בכשרות. תפקיד ההחמרה וההקצנה במצוות אלו לייחד את ה"חרדים" כקבוצה נבדלת, ולהגביה את החומות המפרידות בין הציבור ה"דתי" לבין עם ישראל. ואל "תיבת נוח" של העדה החרדית הולכים ומצטרפים כלל ציבור שומרי המסורת, כשדווקא הקיצוניים מסמנים את הדרך אל התהום.
הציבור הליטאי העמיד את ערך לימוד התורה כערך הגובר על כל ערך יהודי אחר. הקים מוסדות ללימוד תורה מחוץ לקהילה, שבהן ראוי שתלמיד הישיבה הצעיר ייצא מחיק משפחתו למסגרת פנימייתית טוטלית, המאפשרת ליצור טרנספורמציה תוך דור אחד. מוסדות אלו הן מודל לכל הציבור הדתי, ודרכם היהדות משתנה לנו. הציבור הספרדי, נדחק אל תוך מוסדות אלו, ומתאים עצמו למסגרות הנוקשות.
יכול היה להיות אחרת
הרב עובדיה יוסף כותב כי "יש כאלה שהקצינו מאוד, מן הקצה אל הקצה, ומפני חוסר ידיעתם
בתורה, התנהגותם בקיצוניות רבה... ולא זו הדרך ולא זו העיר".
תרשו לעצמכם לדמיין תלמידי ישיבה, שגרים בשכונות רגילות, לומדים, עובדים ומשרתים בצבא כאחד האדם. תלמידי ישיבות ששקולה בעיניהם לימוד המלאכה כלימוד התורה, וכשם שנצטוו על מצוות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה בששת הימים. אלא שבעוונותינו הרבים, בדור יתום זה, רבו תלמידי הישיבות והתמעטו תלמידי החכמים.
- אלי ברקת, מנהל "ממזרח שמש"
בית המדרש למנהיגות חברתית בהשראת מורשת יהודי המזרח – השייך לרשת בתי המדרש בישראל.
לפנייה לכתב/ת 
