משפחה גדולה - והיא עולה

בנימין (בן) מייקלסון הוא הילד הבכור שעלה ארצה בשנת 1984, כשהוא בן 17. אחותו עלתה שנה לאחר מכן, ואחריהם הגיעו בהפרשים של כשלוש שנים גם שלושת האחים האחרים. כולם התחתנו, וכיום מונה המשפחה גם 28 נכדים צברים למהדרין (אחת מהם מתגייסת בקרוב). הבנים במשפחה מפוזרים בגבעת שמואל, אלון מורה ורחובות, והבנות גרות במודיעין ליד ההורים, לשם גם תצטרף הדודה.

משפחת מייקלסון, בהרכב כמעט מלא

"ההחלטה לעלות לארץ בגיל צעיר לא היתה קשה בשבילי", אומרת רחל ענבר, האחות השנייה שעלתה לארץ. "תמיד ידעתי שזה מה שאעשה. ההורים שלי היו מאוד ציונים ולמרות ששניהם נולדו וגדלו בארצות הברית, הם דיברו איתנו בבית גם בעברית - מה שהיה

מאוד חריג. זו אמנם היתה עברית תנ"כית, אבל היא ללא ספק עזרה לנו כשהגענו לכאן.

"כשבאתי, החלטתי שתוך חמש שנים אהיה ישראלית לכל דבר, שאוכל לקרא ספרים, שאכיר את האוכל, המתכונים והתרבות. רציתי להרגיש שייכת במאה אחוז. העברית שלי אמנם הייתה קצת עילגת ותנ"כית, אבל גם כשאומרים 'לקצוץ את הלחם' - אנשים מבינים. כשומרת מצוות, פה בארץ לא הרגשתי חריגה, אני לא צריכה להסביר למה אני לא יכולה לאכול עוגיה, אני מרגישה שהחיים שלי יותר אמיתיים עכשיו".

ענבר גם רואה יתרונות גדולים בגידול הילדים בישראל. לדבריה, תחושת הביטחון האישי גדולה כאן לאין שיעור. "יש לי ילדה בת 15 שיכולה ללכת לבד לקניון ולחזור לבד בלילה בלי שאדאג", היא אומרת, "ילדים יכולים לרדת לשחק בגינה, וכשאנחנו בפארק אני לא צריכה לחשוש שמישהו יחטוף אותם".

לשנה הבאה בירושלים

אמם של חמשת האחים, רונה, עלתה גם היא לארץ בסוף שנות ה-90, כשהמרחק מילדיה ונכדיה היה לה קשה מנשוא. בעלה, שכיהן כרב בצבא ארצות הברית לא היה יכול לעזוב אז - והוא הצטרף מאוחר יותר. רונה העלתה גם את חמיה, שבילה כאן את "השנה וחצי המאושרות בחייו".

רונה מייקלסון: "מאוד שמחנו כשהילדים רצו לעלות לארץ. חשבנו שפה יהיו להם חיים איכותיים ומלאי משמעות. נכון שלנו היה קשה, כי זה היה לפני עידן האינטרנט וחיינו ממכתב למכתב, אבל סמכתי עליהם. תמיד חשבנו שזה הבית שלנו. כל יום כשאני קמה בבוקר פה בארץ, אני חושבת איזה מזל יש לי שאני פה. אני זוכרת שבכל ליל סדר סבתא שלי הייתה אומרת 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה' ואני יודעת שהיא התכוונה לזה, ולקחתי את דבריה ברצינות. כשחיים בארצות

הברית אפשר לחיות חיים טובים, אבל הרגשנו שזה לא החיים שלנו".

הגעתה הצפויה של הדודה מפלדלפיה לארץ מהווה השלמת המשימה - והמשפחה. "זה אושר מאוד גדול, בשבילי זה חלום", אומרת הנכדה ענבר. "לפני 26 שנים, כשהגעתי לכאן, לא חשבתי שזה מה שיקרה. כל הזמן חששתי שאחד האחים שלי יישאר, או שדודה שלי לא תבוא".

"אנחנו משפחה גרעינית של שבע נפשות", אומרת רונה, "וכל אחד מאיתנו עלה בזמן אחר, בשנה אחרת. לקח לנו הרבה זמן, אבל בסוף הגענו לכאן כולם - ועכשיו גם אחותי תצטרף. לא הייתי בטוחה שהיא תגיע, אבל לפני חצי שנה היא אמרה לי שתמיד ידעה שכשתצא לפנסיה היא תבוא גם. למרות שנולדנו וגדלנו בארצות הברית אנחנו מרגישים פה בבית".