חתונה בטוניסיה: "כלה צריכה להיות שמנה ולבנה"
שתי ביצים בבוקר, חלב, שמן דגים, שמן זית עם עראק, דייסת דוחן, אטריות עבות לניפוח הגוף, תבשילי עדשים וקטניות, קמח, שמנים ועוגות - זה היה התפריט של הנערות בקהילות היהודיות בטוניסיה, 40 יום לפני שהתחתנו. בתיאבון, ושיהיה מזל טוב
חודש לפני החתונה של יפה היא נכנסה למשטר דיאטה קפדני. התפריט שלה כלל קוסקוס, קמח מעורב בשמרים שיתסיס ויתפיח את בטנה, דייסת דוחן, שומן כבש, קציצות ופעמיים ביום כוס שמן זית. המטרה הייתה להיכנס לשמלת כלה מידה 54 לפחות. יפה - ילידת ג'רבה, טוניסיה - הייתה למעשה קורבן אופנה שהייתה נפוצה מאוד במאות הקודמות בקרב יהודי תוניסיה: כלות מפוטמות. או במילותיה שלה: "כלה צריכה להיות שמנה ולבנה".
עוד בערוץ היהדות - קראו:
עד גיל 14 הסתובבו נערות תוניס היהודיות דקות גזרה, אולם עם אירוסיהן - חל שינוי קיצוני במבנה גופן. חודש לפני הנישואין הוכנסה הכלה לחדר אפלולי, כאשר לבני הבית יש מטרה אחת בלבד - לפטם אותה ולהלבין את עורה. מה שהיום הוא חלום בלהות של כל כלה, היה בצפון אפריקה עד לא מזמן שיא האופנה.
"רגליים - גזעי עץ עבות"
ד"ר אסתר יוהאס מאוניברסיטת חיפה וד"ר הגר סלומון מהאוניברסיטה העברית, שחקרו את הנושא דיאטת ההשמנה, יציגו את מסקנותיהן בכנס "תרבויות: ים של סיפורים", שמופק על-ידי מחלקת התוכניות של משכנות שאננים ויתקיים בסוף השבוע. מחקרן של השתיים חושף אופנת חתונות של כלות עבות בשר, לפיו ככל שהכלה שמנה יותר, היא מביאה יותר כבוד לבעלה ולאמהּ שהייתה אמונה על דישונה. אם גובה הנדוניה זוהה עם כבודו של האב, הרי שמשקל גופה זוהה עם כבוד האם. להגיד לאמא תוניסאית של ראשית המאה הקודמת שהבת שלה שמנה, היה כאילו אמרת לאמא פולניה באותה תקופה שהבן שלה יהיה רופא.
מתוך אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן ז"ל, המרכז לחקר הפולקלור, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, האוניברסיטה העברית
הפער העצום בין מושגי היופי שמוצגים במחקר לבין מה שמוכר לנו היום מסתמך על עשרות ראיונות עם יוצאי טוניסיה, מאות גלויות שבהן מוצגות נשים שמנות ועדויות של נוסעים, חוקרים ומבקרים יהודים ולא יהודים מראשית המאה ה-19, שתיארו את הנשים היהודיות שראו.
אחד מאלו שתיעדו את הנשים היהודיות היה הסופר הצרפתי גי מופאסאן, שכתב את "רשמי ביקור אצל יהודי טוניסיה" בסוף המאה ה-19. "כשמתקרב גיל הנישואין שבו גברים עשירים מחפשים אותן, הנערות היהודיות חולמות להשמין. משום שככל שהאישה כבדה יותר, כך היא תביא יותר כבוד לבעלה. ויש לה סיכוי רב יותר לבחור בעל לטעמה".
את המתרחש ברחובות העיר הוא מתאר כך: "בכל רגע נחסמים כמעט לחלוטין המעברים הצרים של סמטאות טוניסיה על-ידי בריות שמנות שבכל צעד מתנדנד שלהן נוגעות כתפיהן בקיר הסמטה. על ראשן מיתמר כיסוי ראש מחודד, לרוב מוזהב או מוכסף, הנדמה ככובע של קוסם שממנו משתפל צעיף. על גופן המפלצתי - מסה של בשר נפוח ורוטט - מתבדרות חולצות בצבעים עזים. ירכיהן כלואות במכנסי תחתון לבנים הדבוקים לעורן. קרסוליהן המפוטמים שומן מנפחים את הגרביים. וכאשר הן במיטב מחלצותיהן, הן פוסעות בצעדים קטנים וכבדים בכפכפים נגררים הנעולים רק על חצי כף רגל. בריות מוזרות ומנופחות אלה הן היהודיות. היהודיות היפות".
מתוך אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן ז"ל, המרכז לחקר הפולקלור, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, האוניברסיטה העברית
תיאור של כותב אחר, מראשית המאה הקודמת, מספר על טיול משפחתי של משפחה יהודית, בשבת אחר הצהרים: "גברים הולכים בחבורה נבדלת, עם זאטוטים בצידם. הנשים והטף כרוכים בעקבותם. מפתיעות ברשמן המטרונות, נשות האמידים. הנה הן צועדות בכבדות וכאילו כורעות תחת משא הגוף - בטנן המעוגלת כערימת חיטים, בשר ורוד בפנים, הסנטר כפול ומשולש, השמלות הרחבות מגובבות זו על גבי זו ונוצצות בשלל צבעיהן, מרחפות מעל מכנסיים ירוקים המעטפים את הרגליים - גזעי עץ עבות".
אוי ואבו אם תרזי!
אם הכלה המיועדת לא הייתה מגיע לממדים הראויים, הסוף היה עשוי להיות מריר. מייסד הצלב האדום, הנרי דונן, שביקר בטוניסיה ב-1858, פירט: "כאשר נערה יהודיה צעירה מובטחת למישהו על סף נישואין, נהוג להשמינה. במשך ארבעים יום לא נותנים לה לצאת. מחזיקים אותה בחדר אפל וקריר, נותנים לה לשתות הרבה ולישון ככל האפשר, אם כי בחצות הליל מעירים אותה ומאלצים אותה לאכול. עושים לה בערך כמו שעושים לאווזים באירופה. אם הארוס מוצא אותה רזה בתום ארבעים יום, ההורים ממשיכים באותה מתכונת 15 ימים נוספים, ולא - הם מסתכנים באובדן החתן".
מתוך אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן ז"ל, המרכז לחקר הפולקלור, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, האוניברסיטה העברית
כדי להימנע ממקרה מצער מהסוג הזה, הוכנו עבור הכלות תפריטים שונים עתירי קלוריות שלא היו מקבלים אישור אפילו מתזונאית מתחילה, אבל ללא ספק היו משמחים מתאבקי סומו: שתי ביצים בבוקר, חלב, שמן דגים, שמן זית עם עראק, דייסת דוחן, אטריות עבות לניפוח הגוף, תבשילי עדשים וקטניות, קמח, שמנים ועוגות.
או אם תרצו זאת בלשונה של עליזה מג'רבה: "על הבוקר עושים לה שתי צהוב של ביצה עם כמה כפות של סוכר. מערבבים מערבבים עד שהכל יהיה קצף ושמים על הקפה ושותה אותו. וכך גם בערב לפני שהיא הולכת לישון, הכל מוכרחה לגמור. בערב עושים לה גם חומוס ומערבבים עם שמן ומים ושותה ולפני שהולכת לישון שמים לה כוס יין ועליה קצת שמן". במקביל לדיאטת ההשמנה, נמנע מהנערות כל מה שנתפס כלא משמין, ובמילים אחרות: פירות וירקות.
מהנערה המאורסת נמנע גם אור השמש, כדי לשמור על עורה צח ולבן, ובמטרה שלא לבזבז את הקלוריות היקרות הנאגרות בגופה - נמנעה ממנה גם כל מלאכה. למעשה, עודדו אותה לישון והעירו אותה בעיקר בשביל לשתות שמן.
מתוך אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן ז"ל, המרכז לחקר הפולקלור, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, האוניברסיטה העברית
תקופת השהייה בבית לצורך עלייה במשקל הסתיימה בטקס מיוחד של חשיפת גופה של הכלה. כמה ימים לפני הטקס, התקיים טקס נוסף - מקדים - בפני נשים בלבד, שבו חמותה לעתיד וגיסותיה של הנערה מרחו את ידיה, רגליה ופניה בבצק. המהדרות גם מרחו על גופה משחה המורכבת מזכוכית טחונה עם חלבון ביצה. הכלה נשארה מאופסנת בתוך זה כל הלילה, ובבוקר כשהבצק יבש, רחצו אותה - כשהמטרה הייתה לגלות מתחתיו עור לבן מבריק ורך. טקס הצגת הכלה לפני כל הקהל נעשה כשהיא ישובה על במה או שולחן, ואט אט חושפים את זרועותיה ופניה, כשאחת מזקנות המשפחה משבחת את יופיה. אם השולחן נשבר בשל כובד משקלה - הרי זה משובח.
שליטה על גוף הכלה
את הרציונל שמאחורי אידיאל היופי הטוניסאי מסבירות החוקרות סלמון ויוהאס במאמרן באופן לא כל-כך מחמיא: "גופה של הכלה הופקע ממנה כאשר הוא הועבר מרשות אחת לאחרת, כשהכל נעשה באחריות נשית. אמהּ היתה אחראית להשמנה, ואילו חמותה פיקחה על כל התהליך ובחנה את תוצאותיו עוד לפני החתונה, בטקס החינה או גילוי הזרוע. המערכת המסורתית ביקשה לשלוט בכלה הצעירה, ובתוך זה גופה היה מושא עיקרי לשליטה ממשית פיזית.
"אין תמה איפוא שנתנו תשומת לב כה רבה לטרנספורמציה הגופנית. בבחינה של טקסי ההכנה לחתונה מתברר כי הייתה בטקסים אלה העברה הדרגתית וסמלית של השליטה על גוף הכלה באמצעות אוכל. לאורך כל שלבי ההכנה ובטקסי החתונה הייתה הכלה סבילה ושותקת. פרטי הטקס
סימנו את שליטת המשפחה על גופה. כשבטקס מריחת הבצק, השליטה בגופה הועברה סימלית למשפחת החתן שהצמידו את הבצק לגופה ועיצבו את צורתו החדשה".
סלמון ויוהאס נזהרו במהלך המחקר שלהן לא לשפוט את אידיאל היופי שחקרו. אבל במהלך הראיונות הסתבר כי המרואיינים כלל אינם מוטרדים מדעתן של החוקרות, או שלכם. "לא היו לוקחים רזה", הבהירה אחת המרואיינות במחקר, "אישה יפה לא הייתה אישה רזה. היום אישה רזה היא יפה, אבל אז אישה רזה היתה מסכנה". ומרואיינת אחרת הוסיפה: "בחורה שמנה - אז הבעל שלה מנשק אותה ומחבק הכל יפה. אישה רזה אין לו מה, הכל עצמות".
"המושגים שמנה ויפה נאמרו בנשימה אחת ללא כל מבוכה", כותבות החוקרות בסיום המאמר, "גברים ונשים המודעים היטב לאידיאל היופי העכשווי סיפרו ללא הסתייגות אלא בחיבה וחום על גופה השמן של האישה הטוניסאית. כבודה של האם סומן במשמני הבת, ובהיפוך עכשווי כשהבת והבן מתבוננים על משמני האישה הם רואים בו שוב את כבודה של האם, וממרחק של זמן ומקום זה הופך לרובד של גאווה טוניסאית".