שחור-לבן בצבע: תמונות מחצרות חסידים
מחופש לחרדי, הצליח הצלם גיל כהן-מגן לחדור ללב השכונות החרדיות. מתוך כ-400 אלף תמונות הוכנסו לספרו 141. "צילמתי באהבה", הוא מעיד, "והספר נמכר גם במאה שערים". צפו בתמונות נדירות של החיים בחסידויות הקיצוניות ביותר
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- מחאת הקֵסים: המדינה לא מכירה בנו
- נשות הטליבאן - כמו סיניות קשורות רגליים/ אריאנה מלמד
מתאבלים על הבן שחזר בשאלה
בשתים-עשרה השנים האחרונות עסק כהן-מגן (40) בתיעוד אובססיבי כמעט של כל פרט מחיי החרדים בריכוזים המשמעותיים בארץ, במהלך שהחל במסגרת עבודתו כצלם סוכנות הידיעות "רויטרס", ששלחה אותו "להביא תמונות מן המסורת היהודית".
"התחלתי להסתובב בשכונת מאה שערים לפני החגים", הוא נזכר, "אבל ראיתי שיש הרבה אירועים שאני לא מצליח לתעד מפאת חוסר שיתוף פעולה. באותה תקופה התגוררתי בירושלים, והתחלתי ליצור קשרים עם חבר'ה צעירים בני 15-16, בחסידויות המרוחקות ביותר. המבוגרים לא כל כך שיתפו פעולה, ולמעשה די רצו שאסתלק משם".
סיפור אהבה שהחל בחשדנות הדדית
כהן-מגן לא התעניין בחסידויות המוכרות, מסבירות הפנים לחילוני המצוי. "עניין אותי להיכנס דווקא להארד-קור", הוא אומר, "לחסידויות כמו תולדות אהרן, סאטמר ותולדות אברהם יצחק. כשאתה מצלם בחסידות חב"ד, למשל, אתה מרגיש שעושים לך פוזות למצלמה. אני קורא לזה 'תמונות חתונה'. זה לא דוקומנטרי, אלא מאוד צבוע".
הקשר החל בחשדנות הדדית, שמקורה בשכבות של דעות קדומות. כהן-מגן לא מכחיש שתחילת הדרך, מבחינתו, באה ממקום של חוסר חיבה: "לא הכרתי את הציבור החרדי, ולמעשה הייתי רחוק ממנו", הוא אומר. "בתור ירושלמי שגדל בירושלים, החרדי היה מוקצה לחלוטין - אנחנו לא אוהבים אותם והם לא אוהבים אותנו. במאה שערים זורקים עליך ביצים וחיתולים. אך מבחינה צילומית המקום הקסים אותי. ידעתי שיש שם משהו מיוחד; שמשהו מסתתר שם".
גם נושאי הצילום לא ששו לקבל את הזר החמוש במצלמה. "הם היו חשדנים, אך הייתי מראה להם את התמונות, ומספר להם על עצמי, כך שלא יחשבו שאני איזה בלש. לאט-לאט הם החלו לסמוך עלי, ועם חלוף החודשים - כבר בשנת 2002 - נוצר שיתוף פעולה עמוק.
"עם הזמן שיניתי את הלבוש שלי. הם עודדו אותי. אמרו לי שיהיה לי קל יותר. בהתחלה הייתי מגיע כשעל ראשי כיפה סרוגה ולבוש חילוני. אחר כך שיניתי את ההופעה לשחור-לבן, כיפה שחורה וקצת זקן. ראיתי שהרבה יותר קל להסתובב ביניהם ככה. והאמת היא שכאשר שיניתי את ההופעה החיצונית, הגישה השתנתה גם בקרב המבוגרים. הם החלו לעזור לי, להודיע לי על אירועים, ואף להגיע אלי הביתה. התחלתי לצלם טישים בחצרות אדוקות, ואט-אט זה התפתח ממש לפרויקט. הבנתי שיש בידיי תמונות נדירות, בלתי רגילות".
החרדים "האמיתיים"
הורדת מימד הלחץ מהצילומים, בד בבד עם התחזקות הקשרים – הביאה את כהן-מגן למקומות אליהם לא חלם להיכנס. "הכל היה מאוד אותנטי. צילום תיעודי בלתי מבוים", הוא מדגיש. "גם הם עצמם הגיעו אלי הביתה, למודיעין, ואפילו דיברו עם אשתי. שאלנו אותם המון שאלות לגבי אורח החיים שלהם. אחת התשובות המעניינות יותר שקיבלנו, הייתה שהם נולדו חרדים ולא מכירים משהו אחר. 'זו תחפושת', הם אמרו לנו. 'כך נולדנו, אבל בתוכנו יש הכל, גם רמאים, נגבים ונוכלים – וגם אצלכם. יש חילונים שמקיימים מצוות יותר מחרדים במאה שערים".
שמונה שנים לאחר תחילת הפרויקט, החלו לעבור שמועות מפה לאוזן על הצלם שברשותו רבבות תמונות נדירות.
141 תמונות צבע מחיי היומיום, מעגל השנה, שמחות, לוויות, הפגנות וכל מה שנלווה לאלה נכרכו ב-240 עמודים, הכוללים הסברים בעברי ובאנגלית, הקדמה בשתי השפות, ומאמרים מלווים. את לקסיקון המושגים כתב הרב יצחק ברוך רוזנבלום, וכהן-מגן התייעץ עם כמה רבנים נוספים.
"יש בספר תמונה שצולמה בשבת, בהפגנה נגד 'אינטל'", מספר כהן-מגן. "התייעצתי אם להכניס אותה, כי היה לי חשוב שהחרדים יכבדו את הספר ויבינו שכיבדתי אותם. הרב שאותו שאלתי הסתכל עלי ואמר: 'תכניס אותה, כי זה חלק מאתנו. אל תכתוב שזה צולם בשבת, אבל המבין יבין... זה חלק מההווי החרדי. נלחמים פה על השבת, ואף אחד לא יראה את זה בעין עוינת".
האם העבודה הצמודה כל כך לציבור החרדי שינתה משהו בהשקפת העולם שלך, כצלם חילוני?
"ללא ספק. כחילוני, אתה ניזון מהעיתונות החילונית, שנוטה פעמים רבות לסקר את החרדים בהקשרים שליליים של מצעד גאווה והפגנות שבת. יש דמוניזציה וזה משפיע על הרבה אנשים. אומרים על החרדים שהם אוכלי חינם, לא עובדים ולא משרתים בצבא - והנה אתה מכיר אותם באופן אישי, ונוכח שזה לא נכון. חלק גדול מהם עובד, וזה שאנחנו לא יודעים את זה, זו בעיה שלנו כחברה. הרי הם צריכים להתפרנס. הם לא גונבים, אך גם לא מנופפים בראש חוצות שהם עובדים בהייטק או שיש להם עסק.
"חלקם אנטי ציונים, אבל אתה גם לומד להבין את השקפותיהם. לא כולם נטורי קרתא וסיקריקים. הפרובוקטורים מזמינים את העיתונות לסקר את פעולותיהם השליליות, אך החרדים 'האמיתיים' לא עסוקים ביח"צ הזה. הם עסוקים במצוות שלהם ובלימוד תורה. למדתי שיש הבדלים עצומים בין החסידויות. למדתי להכיר את המנטליות שלהן. הם למעלה מ-800 אלף אזרחי המדינה".
צילמת גם מתוך ביקורת – או שרק ממקום של הכלה?
"כל תמונה היא גם ביקורת, אבל מתונה יחסית. לא ביקורת קשה, אלא ביקורת אוהבת. לא הייתי מצליח להוציא את הפרויקט הזה בגישה אחרת. באתי להיות איתם ולזרום איתם. לא חיפשתי אם מתעללת, כי כזו אפשר למצוא בכל חברה בעולם.
"אחרי הצבא טיילתי בעולם בין שבטים מוזרים, ואף פעם לא תקפתי אותם למה הם עושים כך ולא אחרת. החלטתי לנהוג כך גם כאן - מתוך אהבה וסקרנות, ולא מתוך רוע. הרי מתחת לאף שלי חיים יהודים כמוני, וזו ההזדמנות שלי להעשיר את הידע. גם אבות אבותינו היו יהודים כאלה. נברתי וחקרתי מה ההבדל בין החסידויות, והצלחתי לעניין את העולם בעולם החסידי הסגור והמיוחד. העולם, אגב, הגיב בהתעניינות".
אתה מרגיש קרוב יותר לדת, בעקבות העבודה?
"אף פעם לא היה לי מרחק עצום מהמסורת. אני לוקח את הדברים היפים מהדת: יש סוכה בסוכות, וחנוכייה בחנוכה. בשבת עושים קידוש, ואנחנו מפרידים בין חלב לבשר. בבית הוריי לא כל כך הערכתי את זה. היום זה בא מבפנים. את ילדיי שלחתי לבית הספר המסורתי תל"י".
בעוד הספר עושה את צעדיו הראשונים בחנויות (כאמירה עקרונית, הוא סירב להכניס את הספר לרשתות המובילות, המבקשות לעצמן 70% מעלות הספר, ולכן ניתן למצוא אותו בחנויות הספרים הקטנות), מגן-כהן כבר חושב על הספר הבא. "אנחנו רק בחיתולים, וצריך לראות מה יהיה עם הספר בעתיד", הוא אומר. "אני מודה: אני מכור לצילום, ואמשיך לצלם אותם. מבחינתי הפרויקט לא הסתיים. כשהחבר'ה מתקשרים אלי ומספרים שאדמו"ר מסוים עושה אירוע, אני לא אלך?!"
ממלקות - ועד נשים: הסיפורים שמאחורי התמונות
"זו אחת התמונות האהובות ביותר. ההפגנות על תוואי סלילת כביש 6 היו מאסיביות וסוערות. היו עצורים ודם. מראה החסיד שדוחף את הדחפור מסמל עוצמה. חזק מול חלש. אדם מול מכונה. זו הייתה סיטואציה מסוכנת, כי הדחפור כמעט שדרס אותו. התמונה הזו הפכה לסמל המאבק מול רשות העתיקות שבו, בסופו של דבר, הם ניצחו ותוואי הכביש הוזז.
"לפני שנה קיבלתי טלפון ממו"ל של הוצאה גדולה בצרפת, שבחרה את 100 התמונות הגדולות של העשור. מישראל הם בחרו תמונה אחת – את זו. אני מאוד הופתעתי, כי בעשור האחרון היו פה כל כך הרבה אירועים: התנתקות, אינתיפאדה, מלחמות. ההוצאה הסבירה לשאלתי, שהתמונה הזו מייצגת את עם ישראל, את הקטנים שלכאורה כמעט ובלתי נראים על המפה, ובכל זאת משנים סדרי עולם".
"החתונה צולמה באוהל ענק בחסידות סאטמר בבני ברק. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, ואני הגעתי לשם בחצות. אותי עניין רק המצווה טאנץ – הריקוד מצווה. הכלה נראית עצובה, כי לפי המסורת כך היא צריכה להיראות במעמד הזה, שבו הסבא רוקד מולה, והיא נפרדת מבית הוריה. האמא שלה שיושבת לידה מאוד עייפה, וגם החמות מפהקת. הכל שם צבוע במעין צהוב, כי אלו הצבעים האותנטיים של המקום, כמו לפני מאתיים שנה".
הקפות שניות בחסידות "תולדות אהרן": "שימו לב לשלט ברקע: לא לצלם. הטיפֶּרים הצעירים שעזרו לי להיכנס, אמרו לי שהם לא לוקחים עלי אחריות; שאולי ישברו לי את הציוד. זה לא שכל החבורה קפצה עלי, אלה הקיצוניים. כמה משוגעים. אחר כך הם ביקשו את התמונות. מבחינתם, אסור לצלם. זה עובר על 'לא תעשה פסל וכל תמונה'. לכן גם בחתונות של החסידות הזו אין צלמים. הם שתפו איתי פעולה כי הייתי מצלם, ומכין להם דיסק עם התמונות".
מלקות ערב יום כיפור, חסידות תולדות אברהם יצחק, ירושלים: "ברוב החסידויות האדוקות נוהגים שלפני הסעודה המפסקת, כל מי שמעוניין – יכול לקבל מהגבאי בבית הכנסת 39 מלקות. אלו לא הצלפות, אלא משהו מאוד עדין. עשיתי את זה בעצמי. זה מלטף וסמלי לחלוטין. הילדים מסתכלים מהצד, אך אסור להם לעשות את זה.
"רק כמה עשרות עושים את זה, ורק האדמו"ר רשאי להחליט האם מותר לאדם מסוים, או אסור. הם מפחדים שהתמונות הללו יגיעו לעיתונות החילונית, ויפורשו בצורה לא נכונה. לכן התנאי היחידי שהתמונות הללו נכנסו לספר, היה שזה יהיה מלווה בהסבר".
"מפורים יש תמונות מאוד חזקות. הם בכלל לא מודעים למצלמה כי הם שתויים. אלו גם התמונות שמתוכן היה לי הכי קשה לבחור, כי כולן חזקות ואותנטיות".
פורים בשכונת מאה שערים. "החסידים אמרו לי שזה בעייתי להכניס לספר תמונות של נשים, ועוד ביחד עם גברים. אני חיפשתי לתעד את הנשים במהלך הפרויקט, כי הן חלק מהחסידות ואי אפשר להסתירן. אמרו לי שאם אכניס אותן - הספר לא יהיה 'כשר', אבל בסתר אמרו לי: זה חלק מאתנו. מי שרוצה, קונה את הספר וזה לא מפריע לו. רבנים שעזרו לי הרגיעו את עצמם ואמרו שלציבור החילוני זה יתאים. מבחינתם, בא חילוני ועושה עליהם ספר, וכך הוא רואה אותם מהצד. בסתר הם קונים אותו".
ההפגנות נגד חילול קברים בסלילת כביש 6: "ברור שבהפגנות באתי לתעד ולהביא את הניואנסים המעניינים. היו הרבה תמונות קשות... גם הם אוהבים את התמונות הללו, למרות שהן קשות".
מתוך הספר: "באחד מימיי מלחמת לבנון השנייה, בעודי מסייר בגבול הצפון כדי לתעד את פעילות החיילים, נתקלתי ברכב של אנשי חב"ד... החב"דניקים עשו את דרכם לעבר סוללת תותחים של אנשי מילואים. כשהגיעו, חילקו שלל תופינים לחיילים המופתעים... אחר כך הוציאו כמה טושים מרכבם, והחלו לכתוב על הפגזים הקדשות חמות לחסן נסראללה.
"המסיבה הספונטנית הופרעה באחת... שכפ"צים וקסדות נזרקו באוויר כלפי שליחי השמחה, אך אלה בחרו לשים את מבטחם בבורא עולם".
מתוך הספר, על צילום מצוות פדיון פטר חמור שקויימה ביום הבחירות: "המחזה היה סוריאליסטי: חמור קטן מקושט בסרטים צבעוניים עומד לו אבוד במרכז אולם בית הכנסת, ולידו שה אבוד לא פחות. השניים מוקפים בקהל המתפללים הגדול, ואני ביניהם. האדמו"ר קרא תפילה מיוחדת, ובסיומה נעמד הקהל הגדול על רגליו והחריש...
"כעבור דקות אחדות נלקח השה אל מחוץ לאולם, לשחיטה, ואני הוזמנתי להצטרף... הסברתי שיום העבודה שלי עוד לא הסתיים ועלי לחזור לקלפיות. 'איזה בחירות?' הם שאלו..."
לפנייה לכתב/ת 
