את כזו יפה. אם רק תהיי רזה...
כשהיא הולכת עם בתה לרופא עם דלקת גרון, הן חוזרות עם הפניה לדיאטנית, כשהן מגיעות לאירוע משפחתי הן מוצפות בהבעות פליאה ועצות בענייני קינוחים. מיכל פרץ, אמא לילדה שמנה, נזכרת במבטים המשתאים שאספה בילדותה שלה
"את יכולה לכתוב על זה טור ממש משעשע", מתיישבת לידי שכנה במסיבת החנוכה של בתי בת החמש בגן. "האבות שתופסים פיקוד על המצלמה, האימהות הנרגשות שנדחפות לראות את ילדיהן מציגים", היא מנדבת רעיונות לטור העתידי שכבר לא ייכתב על זה.
"כן, אולי", אני מחייכת ומתמקדת בילדים הנרגשים המתחילים זה אחר זה לעלות על הבמה המאולתרת בגן. שיר חנוכה קופצני מתנגן ברקע ולקול מחיאות הכפיים של ההורים, הילדים מתחילים לשיר ולרקוד. ראשונים עולים הכדים, מיד אחריהם מופיעים הנרות, הלביבות ואחרונות חביבות בשיר הפתיחה, הסופגניות.
"אמא, אני אהיה בתפקיד הסופגנייה", בתי גילתה לי מראש ובו ברגע שהסופגנייה האהובה שלי עולה על הבמה, שרה ומדקלמת בעיניים בורקות את תפקידה הקט בביטחון רב מול ההורים הנרגשים, אני מרגישה שאני נזרקת בו במקום אלף שנות אור אחורנית.
הילדות הכי יפות
אני, מיכל הקטנה, בת החמש, עומדת במסיבת חנוכה עם כוס פלסטיק ובתוכה תחוב נר חנוכה הטמון בחול, שרה ומדקלמת את שירי החנוכה מול ההורים. הילדה הכי שמנה בגן. אני מנערת את הזיכרון שהבליח לו וסוקרת במבטי את שאר הילדים. כולם ללא ספק מתוקים.
ילד אחד ממושקף, ילדה נוספת עם אוזניים בולטות ואחד שהגננת כבר התייאשה מלקנח את אפו המנוזל. ומנגד, מתבלטות להן הילדות הכי יפות, וגם אם פרחו מראשן כמה שורות מהטקסט, לא נורא, הן יפות, מותר להן, מבטי נופל עליהן ללא משים, מתענג על עצם מתיקותן.
כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי נגררת אחר אמי לשיטות הרזיה שונות ומשונות, כשתמיד המתוק תויג כ"משמין", "אסור", "לא כדאי", "מזה תאכלי רק חצי", "תשמרי לך לשבת". כילדה עוד הייתי מצליחה להבריח בכיסים ולאכול בסתר וברבות השנים למדתי להילחם איתו, לעיתים מנצחת בגדול, לעיתים מרימה ידיים בהכנעה.
משתוממים - ולא בגלל הקוּקיוֹת
להיות אמא לילדה שמנה זה לנשום עמוק לפני הכניסה לחדר רופא הילדים, כי מה זו דלקת גרון או חום גבוה, לעומת הבעיה האמיתית עליה הרופא מפנה שוב ושוב אצבע מאשימה ונותן הפניה לדיאטנית, כמעט ושוכח את סיבת בואנו. זה להתלבט ולהתייסר תוך כדי בנקיפות מצפון האם לקחת אותה לאירוע משפחתי/חברתי, בו אאלץ להתמודד מול מבטי המשתוממים. ולא, זה לא יהיה בגלל הקוקיות המתוקות שלה, כישרון הציור, גומת החן או הצחוק המתגלגל שהיא משחררת לחלל האוויר ומצליחה תמיד להדביק בו את סובבה עד שבסופו של דבר הם נשבים בקסמה.
הם תמיד יקדימו בהבעת פליאה, שאחריה לעולם יבואו עצות, בתוספת כמה מבטים מבקרים, במיוחד בזמן הקינוח. אני כמעט מקנאה בהוריהם של הילד הממושקף או הילדה עם האוזניים הבולטות, אותם החברה מקבלת בחמלה. השונות החיצונית שלהם לא מתריסה כמו זו של בתי. ואולי התסריט מתרחש בראשי בלבד, הרחק מעיני החברה, שכלל לא שמה דגש על חיצוניות?
האם להניח את כל הקלפים על השולחן מול מבטה התמים של ילדה בת חמש, להסביר לה מדוע היא לא יכולה ללבוש את שמלת השבת של אחותה בת השבע?
אני כבר יודעת מה מחכה לה כשתגדל, מעבר למאבק הכרוני והמתיש במשקל. הצורך לגדל שריון של פיל ולקבל חיסון נגד עלבונות מאכזריותן של ילדים שבכל מפגש ראשוני יהיו פשוט חייבים להזכיר לה את עובדת עודף משקלה. הצורך להוכיח לחברה, לבחורים, שהיא מוכשרת, מוצלחת, על אף ולמרות. הצורך להוכיח לעצמה שהיא נמדדת בזכות כישוריה, אופייה וטוב לבה ולא לתת למשקל לטשטש זאת.
אני מתפללת בשבילה שהיא תלמד לאהוב את עצמה ולקבל את גופה כמו שהוא, שלא תתייג את כל האירועים בחייה בקלסר המחולק לתקופות רזות ומאושרות, וההיפך. אני מתפללת שיבוא יום והרחוב יפסיק לשדר בקנאות סגידה לרזון מוגזם, בו כל נערה מתבגרת פוצחת בדיאטה וכל אמא משתוקקת שבתה תיראה יפה ורזה, כמו כולן.
בתום ההופעה, כשבתי רצה לכיווני, אני מחבקת אותה. "היית פשוט מקסימה, שרת ורקדת כל כך יפה!", אני מערסלת אלי לרגע את אחותי לצרה.
"אמא, אני לוקחת סופגנייה", היא נעמדת ליד הגננת ומצטיידת בשתיים.
"מספיק סופגנייה אחת", אני נבהלת.
"נכון, את השנייה הבאתי לך", היא מושיטה לי.
"אני לא רוצה", אני מודה לכל הסופגניות שלפחות הן מעולם לא הילכו עליי קסמים.
"אז אפשר אותה?" היא שולחת לעברי מבט מלא מתיקות.
"מה פתאום, אמרתי רק אחת. זה מאוד לא בריא סופגנייה", אני מתאפקת שלא לצעוק משמין.
"אז למה רותי לקחה שתיים?"
- מיכל פרץ, תושבת הישוב שבות רחל, אמא לחמישה ילדים, עוסקת בתיאטרון וכתיבה.
לפנייה לכתב/ת 
