מתי הפכנו לזוג זקנים מותשים?
הבייביסיטר הגיעה ובמקום שמיכל פרץ, אמא לחמישה, תקפוץ משמחה ותזנק החוצה יחד עם בעלה, לערב נהדר של בילוי, שיחה וצחוק - כל מה שמעניין אותה הן שעות השינה שהיא מפסידה. מתי הפכו הכביסות והניקיונות למרכז חייה?
"זה לא קצת מוקדם מדי ליציאה למסעדה?", בעלי שאל בחשש. "נגיע לשם בשש וחצי".
"מה פתאום? אני ממש גוועת ברעב. תחשוב על זה, נגיע לפני שעת העומס, נקבל יחס אישי", ניסיתי לשכנע אותו. האמת היא שפשוט קיוויתי שכך נוכל לחזור הביתה עד עשר בלילה ולצלול הישר לתוך שינה מתוקה וערבה.
לאן נעלמה הרומנטיקה?
בשעה שמונה כבר היינו שנינו מדושני שובע מכמות הבשרים שבאה אל פינו והתגלגלנו בכבדות לכיוון שדרות ממילא הזוהרת מתיירים וצעירים ואני נאלצתי להיאבק בפיהוקים קולניים שפקדו אותי. כעבור שעה וחצי כבר עמדתי בפתח ביתי ושילמתי לשמרטפית המופתעת.
עם דאגה ועייפות לא מוסברת, קמתי גם בבוקר שלמחרת והמשכתי לתהות על מר עייפותי. מה זה, לאן נעלמה לה האישה הצעירה עם הקוצים? הקוצים להזיז הרים וגבעות, החלומות הרבים שרוצה להגשים, כל הפנטזיות על טיולים חובקי עולם בהם תבלע את כל נופי תבל? מכניסה בגדים למכונת הכביסה ומפהקת, תולה אותם על החבל ומחניקה עוד פיהוק ולבסוף, כמעט נרדמת על קיפול הבגדים הנקיים.
פשוט צריכה מנוחה
אולי זה אמור להדליק אצלי נורה אדומה? לרוץ מחר בבוקר לבדיקות דם מקיפות? הרי לא חסרים סיפורים על אימהות צעירות בגילי, החשש מכרסם ולעזאזל כל החלומות על טיול מאורגן לאירופה והפלגה באוניית פאר לסנטוריני. הכל מתחלף בחלום אחד גדול להיות אמא לילדיי עד מאה ועשרים, להספיק לראות את כל הנכדים מתחתנים, לפנק את כולם בסוף שבוע בבית מלון, לשמור על כמה נכדים בזמן שהוריהם שוהים בחופשה, לצאת עם בעלי למסעדות גורמה ולהשלים את הפער בזמן איכות זוגי שכרגע בגירעון מוחלט. עוד פיהוק אחד גדול והחשש המכרסם מפנה את מקומו ליצירת תסריט שכמעט כל אישה מריצה בראשה ואני מזכירה לעצמי שאני פשוט חייבת ללמד את בעלי איך מפעילים מכונת כביסה ומה כל ילד אוהב בסנדוויץ' ורגע אחרי אני נוזפת בעצמי.
מספיק כבר, היפוכונדרית שכמותך, די ליצירת תרחישי האימה, את פשוט צריכה קצת מנוחה וכמות לא מובטלת של פרופורציה. אולי חופשה זוגית נטולת אחריות וכביסות היא כל מה שהעייפות שלך צריכה? אולי יומיים שלושה באילת יחזירו אותך למסלול? האנרגיות יחזרו לזרום בעורקייך ותחלמי שוב לכבוש את העולם.
בעצם... על מי את בדיוק עדיין עובדת עם הכיבוש הערטילאי הזה? הרי בקושי את כובשת את עמדת הכיורים עמוסי הכלים המלוכלכים, אז לחפש שמרטפית שתואיל בטובה לשמור על ילדייך הקופצניים במשך שלושה ימים? רק לערוך לה חפיפה בניהול הזמני של הבית ייקח לי חצי יום, שלא לדבר על האריזות, הנסיעה הארוכה, הדאגה לילדים והציפייה לטלפון בשתיים לפנות בוקר מהשמרטפית, שפשוט לא מצליחה להרגיע את הקטן כבר חצי שעה.
ומה אני אמורה לעשות בדיוק באותו רגע מבעית? לארוז מטלטלי ולנסוע במשך חמש שעות הביתה כדי להרגיע את הרך העולל שכאמור כבר קיבל נזק בלתי הפיך מכך שהוריו זנחו אותו, ולא משנה שזה רק ללילה אחד?
והבית שאצטרך לשקם את אי הסדר השורר בו מאז שעזבנו, לא כולל פיצוי הולם לילדים באיזה מגש פיצה בתוספת ביצת קינדר והבטחה שלחופשה הבאה אקח את כולם?
"אל תדאגי", בעלי מנסה להרגיע אותי. "בעוד עשרים שנה נוכל לצאת לאן שנרצה, ולחזור הביתה בלי הלחץ לשחרר אף שמרטפית. ייסורי המצפון יהיו הרבה מאחורינו ותישאר לנו רק ההתלבטות הקשה בין טיול מאורגן באמריקה, לבין שייט לאיים הקריביים", הוא מסיים לשתות את הקפה ורץ לעמל יומו. בעוד עשרים שנה, כמה מעודד, אני מזנקת מרביצה על הספה, מרביצה פיהוק אחרון ומסתערת בזריזות על הכלים.
- מיכל פרץ, תושבת הישוב שבות רחל, אמא לחמישה ילדים, עוסקת בתיאטרון וכתיבה.
לפנייה לכתב/ת 
