ילדים, צאו לי מהבית

איפה טעיתי?

ואולי הכל התחיל ביום שבו שתלנו 100 מ"ר של דשא בגינה, גידרנו אותה בגדר עץ פסטורלית, הוספנו פרגולה, נדנדה, מגלשה וערסל מפנק וקינחנו ברכישת טרמפולינת ענק?

וכעת נעבור לשאלת מיליון הדולר: איך בדיוק אני אמורה לנפות / למזער / לדלל את מספר החברים של הילדים שלי, הפוקדים על בסיס יומיומי את משכננו הקט? כל אחד מילדיי פשוט מאושר שחבריו מגיעים לבקר אותו ואין הם חדי הבחנה להרגיש שעיקר ביקורם נובע מהצורך לבצע סלטה על הטרמפולינה.

בהתחלה גם אני התרגשתי ממצבם החברתי של ילדיי שנסק למרומים. יוהו! הם הפופולארים של הישוב, מסמר השכונה. עד שהבחנתי שמשהו חסר פרופורציות מתרחש מתחת לאפי הסולד.

"את נחמדה מדי"

חבר אחד קבוע מגיע אלינו מקצה הישוב ומציע בדרך לחבר, ועוד חבר, להצטרף אליו ללונה פארק של פרץ. חברה של אחת הבנות גורמת לי לעצבים בלתי מוסברים ועוד חבורת בנים על סף גיל ההתבגרות, שמגיעים באופן קבוע בהמוניהם, בלתי ניתנים להפרדה.

"תקבעי יום כן חברים ויום לא. הילדים שלך צריכים גם את השקט של הבית, ולהיות באינטרקציה זה עם זה, ואיתך כמובן", מוסיפה חברה חכמה.

"תגבילי. לא יותר משלושה חברים לכל ילד", מייעצת השלישית.

"כן?", אני לא יכולה שלא להתפרץ. "וכשמגיע הרביעי, את מי בדיוק אני מוציאה מהמשחק ושולחת הביתה?".

"את זה שאת הכי פחות סובלת", מצחקקת החברה האכזרית.

"את זה שהגיע ראשון או את כולם יחד", מסכמת הראשונה.

באמת, לא נעים להודות. יש חברים שאנחנו כאימהות אוהבות יותר ויש פחות. יש כאלו שמהרגע שהם על סף דלת הכניסה לבית, אני מחפשת תירוץ הולם למה היום אי אפשר לשחק אצלנו. וילדיי המאושרים, איך אני יכולה להחליט בשבילם מי כן ומי לא?

ואולי אני דוחפת את אפי למקום לא לי, מונעת מילדיי להחליט בעד עצמם, לעמוד על שלהם במידת הצורך ולומר לפעמים "לא". האם אני חוששת שהחברים לא באמת אוהבים כל-כך את הילדים שלי, כמו את האטרקציות שבגינה?

ובינינו, מה אכפת לי מה סיבת בואם של החברים? העיקר שאני יכולה לשמוע צהלות שמחה וששון וקולות צחקוקים, מהולים בחזרות להצגה מאולתרת של חבורת ילדות צווחניות בנות שבע. ולמה ייסורי מצפון תוקפים אותי בכל פעם שאני שולחת חברים בחזרה לביתם, אומרת לחבורת בנים מיוזעים שהיום אני מרשה רק שלושה ומרגישה צורך מיידי לפצות את כולם, בממתק נגיד, ושלא ישכחו לבוא אלינו ביום שלמחרת?

מדוע אני מפחדת להציב גבולות בפני אותם חברים? אז מה אם אאבד את תואר "האמא של... המושלמת" ובמקומו יתנוסס את ראשי אות קלון: "האמא של... מעקמת הפרצופים, מתקמצנת על הגינה שלה ומשלחת את כל החברים מביתה?" והחשש הגדול שידווחו על התפנית החדה שלי, להוריהם, והללו, מה יחשבו עלי מעתה?

הלוא יכולה להיווצר כאן קנוניה נגד האמא של ילדי משפחת פרץ, שרק מתעסקת בקטנות כמו "היום אין חברים, היום רק שניים ורק בין ארבע לחמש וחצי, ורק בגינה, ובשום פנים ואופן לא בבית, ובטח שלא לנבור בארגז התחפושות, ולא לעלות לקומה השנייה, ולא לגעת בארנבות החדשות שלנו, ותפסיקו להיכנס למטבח ולשאול אם אפשר ביסקוויט וכוס מים!"

• מיכל פרץ, תושבת הישוב שבות רחל, אמא לחמישה ילדים, עוסקת בתיאטרון וכתיבה.