"מוכנה להתאבד - אבל רק על המשפחה שלי"

מגשימה את החלום

"מיכל, את לא איתנו. את לא נותנת גז. אנחנו חייבים להגביר הילוך. צריך לקבוע ימי הקלטות באולפן וחזרות צפופות", מבטה של חברתי ניסה ללכוד את שלי ואני רכונה בכיסא, מחזירה לה מבט של ילד אבוד ומנסה להילחם במערבולת שבבטני עקב השיחה.

אני באמת לא איתה. שקעתי במחשבות וחזרתי אחורה בזמן. למעלה מעשור לאחור, אני, בוגרת בית הספר לתיאטרון במכללת "אמונה" (המחזור הראשון ללימודי תיאטרון במכללה דתית. הצלחנו לעורר הדים ברחבי הארץ), בעלת וותק של כמה שנים בהוראה בתחום הדרמה בבתי הספר השונים, הבנתי שלעמוד מול תלמידים ולתת ציונים בתעודה (ועוד בדרמה), זה פשוט לא בשבילי.

חיידק הבמה קרץ לי, בער בתוכי ולכן קיץ אחד, כשאני מיד אחרי לידה שנייה, עם שני זאטוטים, ישבנו יחד, חברתי הטובה מספסל הלימודים במכללה ואני, הצמדנו חיידקים (תיזהרו, זה מדבק), רקמנו עור וגידים והפחנו חיים בחלום חיינו. פתחנו עסק והפכנו לשחקניות ואחרי עבודה שלעיתים הייתה אף שחורה ומייגעת, התחלנו להופיע עם הצגות הילדים שלנו ברחבי הארץ.

נסענו לכל מקום, נפנפנו בדגל שאנו מגיעות גם לאותם ישובים שאף אמן אחר לא מעז, אפילו לא בטנק צבאי משוריין. לא החרמנו אף יישוב. חדורות בגאוות יחידה, שמחות, יוצרות, מותשות לעיתים מהביקורת ולומדות להשתפשף ולשדרג את עצמנו בזכותה, שמחנו ביכולתנו לשמח ולהצחיק ילדים באשר הם.

הריון? לידה? קטן עליי. כמה חודשי התאוששות, לא לשכוח למצוא שחקנית מחליפה בעת הצורך ויאללה, חזרה לבמה.

רגע קסום ומיוחד

ואז עברנו מירושלים לישוב, נולד לו עוד תינוק, נערמו עוד צרכים ודרישות והרגשתי שאני זקוקה לחופש, אוויר, שינוי. הגוף החל גם קצת לחרוק עקב כל הנסיעות, העמדת התפאורה-הגברה-תאורה-הצגה-פירוק והרכבה ונסיעה חזרה הביתה הישר לזרועותיהם של הקטנים.

עשיתי "פּוּס", מצאתי עבודה גמישה, נוחה וקרובה ליד הבית, כזו שיכולתי לשלב עם ילד קודח מחום שלא הולך לגן שלושה ימים בלי להזעיק את הסבתא / הדודה / הבעל.

הן מרגישות על גג העולם ולא משנה מה היה לפני או מה צפון להן ברגע שאחרי. יש רגע אחד, קסום ומיוחד, שנמתח החל מהצעידה הראשונה על הבמה, כשאור הזרקורים עודו הולם אותך בסנוורו ועד לרגע סיומו של המופע, כשאת עומדת וכואבות לך הלחיים מרוב חיוכים ואת והקולגה שלך אוחזות ידיים ומשתחוות ומודות לכוח העוצמתי הזה, לסם הזה, שרק בשבילו למדנו משחק.

ואחרי הצגות, בשעות הזויות, כשהאנדרנלין עוד מפעם בכל אבריי, הייתי פושטת מעליי את גלימת השחקן הנוצצת ולובשת במהרה מדי אמא.

"ממה את מפחדת?"

"אני רוצה להתאבד על ההצגה הזו, מיכל! תיאטרון זה החלום שלי. אני מרגישה שאת מעכבת אותנו, דורכת במקום, ממה את מפחדת?", חזרתי מהרהורי לפגישת העבודה בבית הקפה.

חברתי, שבזמן שלי היו זאטוטים, הייתה רווקה, נמצאת עתה במקום בו הייתי אני כשרק התחלנו להגשים את החלום - שני תינוקות ואמביציה אחת ענקית.

"אני כבר לא רוצה להתאבד", פתחתי בווידוי. "לא יכולה להתאבד יותר על תיאטרון". המונולוג שלי, הסביר בשקט את ההתמודדות שבגידול חמישה ילדים, כשהבעל סוף סוף בעל עסק עצמאי משל עצמו ופחות פנוי להתייצב בבית כל אימת שהבמה קוראת לאשתו הסברתי שכעת זה לא רק שניים-שלושה זאטוטים, כי אם חמישה ילדים שחלקם על סף התבגרות ואני צריכה להיות במקום יותר פנוי ויותר שלוו, לרוץ איתם מפגישה אצל המטפלת הרגשית, לשיחה אצל היועצת, לחוגים, לרופא ולהיות שם בשבילם, בבית, רגועה ונינוחה, בשעה שהם פותחים מולי ספר גיאוגרפיה וצועקים לחלל האוויר "אמא, אני לא מבין כלום. תעזרי לי".

המונולוג נמהל בכמה דמעות, התנצלות מכל הלב ובעיקר תובנה אחת עמוקה, שכעת אני פנויה ובגדול, להתאבד - אבל רק על המשפחה שלי.

ומי יודע, קינחתי את אפי, אולי עוד עשור או שניים, אצא במופע מושחז, סאטירי וממלא אולמות, על הסבתות הצעירות של ימינו, שרק רוצות לטרוף את העולם (או להתאבד על הנכדים).

• מיכל פרץ, תושבת הישוב שבות רחל, אמא לחמישה ילדים, עוסקת בתיאטרון וכתיבה.