"תבואו. קבענו במוצ"ש רק בשבילכם"

"כן, המפקד!" יריתי בחזרה. אה, סליחה, תיכף יגידו שכל המתנחלים מיד שולפים נשק חם.

במהלך השבועיים הבאים קיבלתי ממנו כמה טלפונים מאיימים: "את זוכרת את היומולדת, נכון? את מגיעה, נכון? כי אנחנו עושים את זה במוצאי שבת במיוחד בשבילך!"

איזה פחד. רק שלא אחלה בשפעת החזירים או שאמות פתאום בנסיבות מסתוריות, כי הם עושים את היומולדת במוצ"ש. מוצאי שבת! אחרי ההבדלה, אחרי שיש 3 כוכבים בשמיים, כדי שהדודה המתנחלת הדוסית תוכל סופסופ להגיע עם שובל ילדיה המנוזלים לאירוע משפחתי. שלא תתלונן המתנחלת ששוב עורכים אירוע בלעדיה. בעיה שלה שהיא גם דוסית וגם גרה בחור נידח שאף אחד מבני המשפחה השמאלנית-פחדנית לא יעז לקפוץ לבקר בו אף פעם. 

"אני באה, תפסיק לאיים כבר", נזפתי בקריזה של מתנחלת מחוממת ביום חמישי שלפני.

בינינו, אין דבר שאני מתעבת יותר מלצאת במוצאי שבת מהישוב. נהיגה בחושך בכביש מקרטע בשילוב כמה כפרים ערביים על אם הדרך וחושך מצרים עקב פנסי תאורה מקולקלים, לא עושים לי את זה. הרבה יותר כיף להכין כוס ענקית של קפה על חלב אחרי שכל הילדים ישנים ולצפות בטלוויזיה.

הרי אני נושאת על כתפיי את ייצוג כל הציבור הדתי-לאומי-מתנחל בעיניהם ואל לי לבזות את כבודו של ציבור שלם בילדים מוזנחים, חצאית שמטאטאה את רצפת הפרקט וסמרטוט על הראש.

משם אני רצה לחנות צעצועים ותוהה איזו מתנה כדאי לקנות לפעוטה בת שנה שיש לה הכל. איזו מתנה תהיה גם מרשימה, מהודרת, לא מתקמצנת, כזו שיגידו שני הוריה "השקיעה בנו הדודה הדוסית".

איזה מזל שבקרב משפחתו של בעלי עמוסת בני הדודים, הגיסים והאחים יש כלל כזה, שלא נאמר בקול רם, הנקרא: אף אחד לא קונה לאף אחד אף פעם. תשמעו, זה מה זה חסכוני. תארו לכם לקנות מתנות לעשרה גיסים, עשרה בני זוג שלהם וממוצע של 6-7 מתנות לכל ילד? כאילו, קיבלתי ירושה ממישהו?

בבית ריססתי חומר קטלני נגד כינים על ראשן של בנותיי היקרות (אני חושבת שזה היה נפט או סולר) שרק אחותי לא תאשים אותי בעלילות שווא על הדבקת כינים בין בנותיי לבנותיה החילוניות-מטופחות-לעולם לא נדבקות בכינים מאף אחד, מלבד הכינים הדתיות שעל ראש הבנות שלי.

משך כל השבת נברתי בהיסטריה בארוני, כדי לחפש את חצאית-המכנס שלי, הנלבשת בעיתות חירום כגון אלו בלבד. ניסיתי לראות אילו מכיסויי הראש שלי גם יתאים לחולצה המרזה שקניתי, גם ישווה לי חזות צעירה-מגניבה-לא דוסית וגם כמובן יכסה את שיערי מטעמי צניעות.

הייתי חייבת לשנן עם כל ילד בנפרד משך כל השבת ולערוך להם בוחן פתע בנושא: 'איך קוראים לכולם: אח, גיס, בן דוד, אח חורג, אישה שניה של סבא, גרוש של דודה', שלא יהיו פאדיחות.

חמש דקות לאחר שיצאה השבת כבר חיכינו אני והילדים לבעל שיחזור מתפילת ערבית ויעשה הבדלה מהר-מהר כדי שנוכל כולנו להתניע ולנסוע, כי הדודים החילונים על קוצים. הילדים היו חנוטים בבגדי "פוקס", מסורקים, מצוחצחי שיניים, מנומסים, מחוייכים, מלומדים ומעוצבנים איש על אחיו (טוב, זה תמיד).

ואני, עם בעיות נשימה קלות עקב חגורת בטן חונקת, קסקט מגניב (מדי), חולצה מרזה (אם לא נושמים) וחצאית-מכנס.

התכנית לשיפור חזותנו ה"דוסית-מגניבה" עברה בהצלחה. מושלם.

עכשיו רק נותר להוציא רגל ועוד אחת מפתח הבית, לפסוע לעבר הרכב בפסיעות קטנטנות ורגליים צמודות, שלא יתגלה קלון המכנס (חצאית!) שלי ברבים. רגע, אני רואה מולי את הרב של הישוב. מה הוא עושה ברחוב שלנו? ילדים, מהר לאוטו!

• מיכל פרץ, אמא לחמישה ילדים, תושבת הישוב שבות רחל, עוסקת בתיאטרון.