"שאני אאפה? אבל אני (שנתיים) אחרי לידה"

"אני מתמוטטת", מתוודה בפני חברתי היולדת. "היא כל היום בוכה", היא מודה בכאב, ואני מודה לה' בליבי שאני עם הפרק הזה בחיי, ככל הנראה, כבר סיימתי וכעת אני מתרכזת כל כולי במשימת גידול חמשת ילדיי המקסימים.

לא עוד תינוק צווח ולא רגוע משך כל שעות היום ואמא טרוטת עיניים המנסה להבין מה מקור עצבנותו. לא עוד קימה אינסופית בלילות, הליכה סהרורית בבקרים והתאפקות מלהוציא את התסכולים על יתר בני הבית. אבל את זה כמובן איני אומרת לחברתי, שרק לפני ארבעה שבועות ילדה את בתה החמישית באושר רב ובהודיה לבורא עולם על הנס המופלא.

"איפה אתם בפורים?" אני מנסה להסיח את דעתה וגם לוודא שחברתי אינה עובדת קשה מדי, למרות שלל המטלות שדורש מאיתנו חג זה. "בבית. אנחנו עורכים את הסעודה עם קרובי משפחה. התחלקנו בבישולים חצי-חצי", היא מציינת וכשאני מנסה להתקומם תחת התירוץ של "אבל את אחרי לידה. למה את צריכה לבשל לסעודה?" היא פוטרת אותי ב"עזבי, כבר בישלתי את השבת לאודליה. שמעת שהיא ילדה בת ביום ראשון?"

"מה!?" אני מזדעקת. "את - בישלת ליולדת אחרת?"

"לא היתה אף אחת אחרת", היא מתגוננת. "והיא דאגה שיבשלו לי במשך השבועיים הראשונים מהלידה, אז..." היא נאנחת, "וחוץ מזה, מה נראה לך? אני כבר שבועיים על הרגליים, עושה הכל בבית", היא נעמדת להגן על עצמה מפני חברתה הפמיניסטית.

אוף! למה? למה אנחנו הנשים לא יודעות להקל על עצמנו? מה בדיוק אנחנו מנסות להוכיח לכל העולם ולמה?

"תיכף תגידי לי שכבר הכנת משלוחי מנות עבודת יד, אה?" אני ממש מתחילה לכעוס על חברתי.

"כן, ברור! הכנתי לחמניות ועוגיות ומטבוחה, ו..." היא נאנחת לרגע. "התינוקת לא רגועה כל היום. היא לא נותנת לי לעשות כלום! את צריכה לראות את הכיור, והכביסות. היום בצהריים הילדים חזרו רעבים ולא היה אפילו מזלג אחד נקי".

"תגידי לי, על חד פעמי כבר שמעת?" אני מנסה לשלוט בעצמי. אחרי הכל היא עדיין יולדת והדבר האחרון שהיא צריכה זו הטפת מוסר ושטיפת מוח "וגם על עזרה מבחוץ?", אני מנסה לרכך את קולי.

"אני לא צריכה. כשדורון חוזר הביתה בערב אחרי העבודה הוא משנס מתניים ומנסה איכשהו להשתלט על כל הבלגן".

"תקשיבי", אני מגייסת את כל כוחות השכנוע שלי. "אמא לילדים שלך, את, לצורך העניין, יש רק אחת. לכל שאר הדברים יש תחליף. אני אחרי הלידות הייתי קונה אוכל מוכן, דואגת לאספקת כלים חד פעמיים ונערה צעירה שתהיה מוכנה לעזור לי ולתת יד בשעות הקשות. תמצאי לך אחת כזו, שתגיע אחר הצהריים, תשטוף כלים, תקפל כביסות, תחזיק לך את התינוקת בזמן שאת יושבת עם הילדים ואוכלת איתם ארוחת ערב.

הרי לא מדובר כאן בהוצאה משמעותית. ומה עדיף? שאת תתמוטטי בסוף? את, אמא יקרה, צריכה לשים את עצמך ראשונה בסדר העדיפות. את הראשונה בשרשרת המזון. אם את לא תתפקדי, כולם יסבלו! הבעל, הילדים והתינוקת. אם הכלים לא יהיו שטופים ותכינו משלוחי מנות משקית במבה וכמה שוקולדים, לא יקרה לאף אחד כלום", אני מסיימת את נאומי ומשתתקת.

"את צודקת... אני אפילו לא חשבתי על כל זה. אני חושבת שאני פשוט לא מרשה לעצמי את המותרות הללו".

"אלו לא מותרות וגם לא עסק יקר כל כך. אני בטוחה שאת יכולה להרשות לעצמך, לפחות בכמה החודשים הראשונים, עד שהתינוקת תגדל קצת, לשלם בשביל קצת עזרה, קצת שפיות. עם הזמן, את והילדים תחזרו לשגרה הברוכה. תפסיקי להוכיח לכל העולם שאת סופר-וומן".

"כולן כאן כמוני. אני לא יוצאת דופן. כולן כאן עושות כמעט הכל בעצמן. לא נעזרות בעזרה חיצונית. וכולן בסדר, שורדות, מתמודדות, ממשיכות", היא מנסה להצטדק.

"אבל את לא כמו כולן, תפסיקי להשוות את עצמך לשכנות המושלמות שלך. אולי להן זה טוב. אני לא שופטת חלילה אף אחת מהן ולא באה בביקורת. כל אחת צריכה לעשות מה שטוב לה. אולי לשכנה שלך יש מספיק כוחות להתמודד בו זמנית עם גידול הילדים, תפירת תחפושות ובישול גורמה לסעודת פורים מושקעת", מזל שלי אין שכנות מושלמות כאלו... "שנני לעצמך כל יום: לאמא אין תחליף. לכל שאר הדברים יש", אני שולחת אותה עם שיעורי בית ואנחנו מסיימות את השיחה באיחולי חג שמח.

"סלט ירקות, גבינות, לחמניה ועוגה", אני פורקת את ארוחת שבירת הצום מהשקיות של המכולת.

"את אפית?" בעלי מתענג על העוגה.

"אני? מה פתאום. קניתי, נכון טעים?" אני מחייכת אליו והוא מהנהן בפה מלא עוגת הבית. שאני אאפה? מה קרה? אני כולה שנתיים אחרי לידה.

• מיכל פרץ, אמא לחמישה, תושבת הישוב שבות רחל, שחקנית ועוסקת בכתיבה.