"בונראקוּ": עזבו עלילה, יש זיקוקי דינור
לא תמצאו דמויות עגולות ועלילה מחוכמת בסרט "בונראקוּ", אבל העולם הוויזואלי העשיר והגדוש שיצר הבמאי גיא משה, והקריצה שלו למגוון של ז'אנרים ידועים, הופכים את החוויה לאפקטיבית
בוקר ללא אקדח וסמוראי ללא חרב נכנסים לבר - לא, זו לא התחלה של בדיחה, אלא נקודת הפתיחה של הסרט "בונראקוּ" ("Bonraku") בבימויו של יליד הארץ גיא משה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הסרט, המתרחש בעולם פוסט-אפוקליפטי, בו השימוש בנשק חם הוצא אל מחוץ לחוק והחרב תפסה את מקומו של האקדח, מספר סיפור נקמה המתרחש בשתי חזיתות: הראשונה - נקמתו של נווד מיסתורי ונטול שם (בגילומו של ג'וש הארטנט), המגיע לעיירה מוכת טרור על מנת לגרום לראש הכנופייה המקומית, ניקולה, הידוע גם בכינויו "חוטב העצים", לשלם על עוולה שביצע הנשמרת סוד במהלך הסרט.
בחזית השנייה מתואר נסיונו של סמוראי צעיר (גאקט קאמוי) להחזיר למשפחתו חפץ בעל ערך שנמצא בידיו של אותו ניקולה. שני קווי העלילה מתמזגים לאחד בזכות התערבותו של הברמן המקומי (וודי הארלסון), כששניהם פונים אליו לקבל אינפורמציה איש איש בנפרד. הוא מזהה את היכולת של שני הגיבורים הבודדים לעזור זה לזה, גם אם בתחילה הם עסוקים בעיקר בהפגנת כוח אחד מול השני.
סלט ז'אנרי
העלילה מוגשת במתכונת של סיפור המסופר על ידי מספר כל יודע בקולו של מייק פאטון (המוכר לנו מימיו כסולן להקת פיית' נו מור). הבחירה במספר שאינו לוקח חלק בעלילה אינה סתמית, שכן הסרט עוסק בין היתר בשאלה בכמה דרכים ניתן לספר סיפור. על מנת לענות על שאלה זו מגייס הבמאי ארסנל עצום של סגנונות וז'אנרים, החל ממערבוני ספגטי, סרטי סמוראים יפנים וסרטי תעמולה קומוניסטית, דרך פילם נואר וסרטי קומיקס ועד לעולמם של משחקי המחשב ואגדות ילדים.
התוצאה היא סרט עשיר ויזואלית, מעין רכבת הרים המתגלגלת כהרף עין מתחנה אחת לאחרת. משה שהיה גם אמון על התסריט (לו תרם גם בועז דוידזון), רוצה להמחיש שהסיפור עצמו לא משתנה, אלא רק צורת הגשתו, ולכן מגיש את הסיפור הזה במגוון דרכים במקביל.
משה, שזהו סרטו השני באורך מלא, אמנם שואב ממאגר השפעות רחב, אך בוחר שלא להתעלות מעל קלישאות הז'אנרים. גיבור הסרט, הנווד המסתורי, הוא התגלמותו של ארכיטיפ האדם שפועל ממניעים אנוכיים, אך בסוף משרת מטרה קהילתית גדולה יותר ועוזב מבלי להגיד מילה.לגיבור ב"בונראקו" אין עבר ואין עתיד, אין לו מקום מחוץ לסיפור המסופר מרגע הופעתו הראשונה על המסך ועד לרגע עזיבתו.
גיבור דומה ניתן למצוא בימים אלו ב"דרייב", שם ראיין גוסלינג מגלם דמות כמעט זהה לדמותו של "הנווד" כנהג ללא שם. ההבדל הוא שבעוד שגוסלינג משתמש במינימליזם על מנת לבנות את אופיה של הדמות, הארטנט משתמש במניירות ורק מוסיף למימד השטוח שלה.
בהתאמה, גם הסמוראי בסרט הוא קלישאה שטוחה, המובל כעיוור לאחר עיקרונות של כבוד ללא היכולת לראות ימינה ושמאלה. הגיבורים בסרט חיים בעולם צבעוני ורבגוני, אך רואים בשחור לבן.
דווקא דמותו של הנבל, ניקולה (רון פרלמן), "האיש החזק ביותר בצד הזה של האוקיינוס", מספקת קצת יותר נפח, במיוחד באינטראקציה שלו עם היצאנית האהובה עליו אלכסנדרה (דמי מור) הלקוחה כאילו מטרגדיה יוונית. "חוטב העצים" מוצג כדמות חזקה שהשיגה את כל מבוקשה החומרי, ובסוף מגלה שקיומה היה ריק מתוכן, ורק מחכה לרגע שבו יגיע מישהו חזק יותר ויוכיח זאת.
מי מפעיל את הדמויות?
הסרט שואב את שמו מתיאטרון בובות יפני בו מפעילי הבובות לבושי השחורים נמצאים בכל רגע על הבמה. על הצופה להיות מסוגל לנתק את מה שהוא רואה בפועל ממה שמסופר לו, אך בה בעת עליו להעריך את יכולת המפעילים והווירטואוזיות שלהם. באופן דומה הסרט משתמש בשחקנים לא כדמויות בשר ודם, אלא כבובות, ומבקש מהצופה להתעלם מהחוטים המפעילים של היוצרים למרות שהם שם כל הזמן.
אולי בשל הבחירה בסגנון הזה, אין בסרט תצוגת משחק מרשימה במיוחד, וניתנת ההרגשה ששחקנים ברמה גבוה כמו הארלסון והארטנט מתבזבזים. זה במיוחד נכון במקרה של דמי מור, שתפקידה קטן על מידותיה והיא משמשת פחות על תקן דמות בסיפור ויותר על תקן אמצעי נרטיבי שנועד להוסיף מוטיבציה לדמותו של הארלסון (מה שנעשה בצורה פחות ממשכנעת), וכפתח למונולוגים לפרלמן, שנותן את ההופעה המרשימה ביותר בקאסט. לעומת זאת, נעשה חסד עם גאקט המגלם את יושי הסמוראי, שספק שהיה מסוגל להתמודד עם תפקיד הדורש יותר.
מה שהסרט כן מציע הוא מופע זיקוקי דינור מרהיב בצבעים של אדום כחול על רקעים פנטסטיים הנראים כאילו נלקחו הישר מעולם הדימיון. ההישג החזותי המרשים שנוצר בחלקו על ידי מחשבים, וחלקו על ידי יוצרי תפאורה מוכשרים שבנו במות גרנדיוזיות, הוא הכוח הדוחף של הסרט. טור דה פורס של סגנון שעשוי להותיר את הצופה הלא מורגל מעט תשוש.
זהו סרט שנראה שחייב הרבה לסרטים מודרנים שיצאו לפניו כמו "עיר החטאים" של רוברט רודריגז, וכן לסרטים קלאסים של במאים כמו סרג'יו ליאונה ואקירה קוראסוואה. "בונראקו" אינו סרט למי שמחפש דמויות עגולות או עלילה מתוחכמת, אך הוא מציע חוויה סגנונית יחודית מלאה בקריצות ומחוות לתרבות הפופ (זכורה במיוחד סצנת הקרב העשוי כמשחק ארקייד ישן כולל המוזיקה התואמת) ולהיסטוריה של הקולנוע.
