גמר תחרות "מתלהם נולד": פואד נגד הרב לבנון
השפיות הפשוטה הלכה לאיבוד - לא רק בבית יעקב, אלא גם בבית ישראל. בחברה הישראלית נפתחה תחרות הזויה מי יטפס על העץ הכי גבוה. כש"כיתת יורים" הופכת להיות חלק מהשיח היהודי, הדרך לזרוק את האח לבור קצרה. לשני הצדדים
כמה טראגי וכמה סמלי שפרשות השבוע מתערבבות זו בזו, ובשתיהן אסון כל כך צפוי מתרגש ובא, ואין איש עושה די למונעו. בפרשת השבוע האחת, קנאה ושנאה המעבירות את האחים על דעתם – ובפרשת השבוע השנייה קנאה ושנאה המביאות לאיבוד פרופורציות.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
-
יצאה עם 70 בחורים: הדייטים הכי הזויים שלי
- מי אתה נער הגבעות?/ אריאל שלם חילונים, תביטו במראה ותראו מדירי נשים/ חן ארצי-סרור
שנאת האחים את יוסף וקנאתם מעבירה אותם על דעתם. עד כדי כך השנאה עולה להם לראש, שעוד כשראו את אחיהם מרחוק - בטרם יקרב אליהם - כבר לא יכלו דברו לשלום, ומוחם עסק בשאלה כיצד להיפטר ממנו.
גם יוסף תרם את חלקו לליבוי האש. לא כל מה שחולמים צריך לספר לכולם, ובוודאי שלא לחזור על זה פעמיים, או לגרום לתחושת ניכור והתנשאות. גם כך כתונת הפסים הוציאה לאחיו את העיניים, ומפלס השנאה בבית עלה.
אם ראית קנאה ושנאה במערכה הראשונה, צפה השלכה לבור במערכה האחרונה. השפיות הפשוטה הלכה לאיבוד - לא רק בבית יעקב, אלא גם בבית ישראל. אין כמו השבוע האחרון לזעוק את הזעקה הכפולה: "את אחי אנוכי מבקש". את השפיות אני מבקש.
אבדה השפיות מן הארץ
אין רק צד אחד למטבע, ואולי הטרגדיה היא משום שיש שני צדדים. ועכשיו גם שניהם איבדו פרופורציות, ובעיקר את השפיות. לא רק בנושא "תג המחיר" ובכל הנלווה אליו, אלא בסדרה ארוכה של סוגיות שעלו בעת האחרונה על סדר היום, והמכנה המשותף של כולן - יציאה מוחלטת מפרופורציות; אובדן אחריות, והעדר שפיות בסיסית.
פתאום נוצרה איזו תחרות הזויה מי יטפס על העץ הכי גבוה, מבלי יכולת לרדת ממנו, והתקשורת מלבה את מדורת השנאה וההתלהמות ההדדית. פתאום שירת נשים הופכת להיות נושא שמצדיק מלחמת עולם ומלחמת אחים. עבור צד אחד זו סיבה להדחת צוערים מצטיינים, ועבור השני זו סיבה ל"ייהרג ואל יעבור".
פתאום כל הצעת חוק שבאה לבחון את יחסי הכוחות בין בית המשפט למדינה או לתקשורת, הופכת להיות סכנה לדמוקרטיה, פאשיזם וסתימת פיות. אפילו עיקרון פשוט, שכל עיתונאי שיוציא שם רע ללא ראיה וסימוכין ישלם על כך - הופך להיות למלחמת בני האור בבני החושך.
פתאום איפוק כבר אינו כוח. אותם אנשים שמוכנים ללכת כל כך רחוק למען מחבלים רוצחים; אותם שהטיפו לנו כל השנים ששלום עושים עם האויבים הנאלחים ביותר; אלה שפועלים ללא שאת לשחרר מהכלא את רבי המרצחים בשם המחוות האנושיות - פתאום הם ודווקא הם, הראשונים לקרוא לאפס סבלנות מול הפורעים היהודים.
"כיתת יורים" - חלק מהשיח
נפתחה תחרות "מתלהם נולד", ובה יזכה במקום הראשון מי שיתלהם, ישסה, יעמיד מול כיתת יורים, ויגביר עוד יותר שנאה לאותם נערים עבריינים, שגם הם איבדו כל שפיות והיגיון, והרחיקו עצמם מן האחווה. עליהם נאמר שאבן שטיפש אחד זרק לבור, מאה חכמים לא יצליחו להוציא.
כל פעילויות ההסברה למען ארץ ישראל; כל הסיורים, האנרגיות ועבודת הנמלים הסיזיפית של ההסברה והקירוב - יורדות לטמיון ברגע אחד שבו מחליטים אנרכיסטים יהודים לשרוף את המועדון על יושביו.
אז הנה פואד והרב לבנון מדברים באותה שפה: זה אומר להעמיד את הפורעים מול כיתת יורים, וזה אומר שעדיף לעמוד מול כיתת יורים ולא לשמוע שירת נשים. פתאום "כיתת יורים" הופכת להיות חלק מהשיח היהודי. מפה ועד לזרוק את האח לבור ולמכור אותו לעבד, הדרך קצרה. לשני הצדדים.
רבותיי, תרגיעו
בתחרות "מתלהם נולד" אין מנצחים. מבחינתי האישית, מי שמוציא מפיו את המילה "נאצי" בהקשר אחר מעבר לחייל גרמני במלחמת העולם השנייה, הוא מכחיש שואה ומחלל את זיכרם של ששת המיליונים.
אותם פרחחי "תג מחיר" המעזים להרים יד על ילדיי שלי ועל ילדי ישראל, הם פושעים חסרי שפיות. הם מחריבי הבית השלישי. ומצד שני, אותם שמערבים את חיילי צה"ל היקרים, ילדינו ואהובינו, במדמנה הפוליטית, ועושים בהם שימוש פוליטי, ומלבישים אותם בגדים שחורים, ושולחים אותם לעקור אנשים מבתיהם ותינוקות באישון לילה מחיק אימותיהם - לא ניחנו בעודף בינה. זו תחרות של רשעות מול טיפשות.
רגע לפני המערכה ההזויה, שבה תופיע כתונת הפסים כשהיא טבולה בדם; רגע לפני שהשנאה תעלה למישהו לראש ותצא מכלל שליטה; רגע לפני שמישהו יחשוב כי בשם התורה או בשם הדמוקרטיה מותר להשליך על אח אבנים או להשליכו לבור; רגע לפני שחלילה נראה את הבית נחרב, ונושלך כולנו לנהרות בבל, שם נשב ונבכה בזוכרנו איך איבדנו במו ידינו את השפיות - אני זועק בשם הרוב השפוי והדומם: את אחינו אנחנו מבקשים. את פיקדון הארץ, האחווה והערבות ההדדית אין לאיש זכות וסמכות להפקיר. למען אחיי ורעיי אדברה נא שלום בך.
לפנייה לכתב/ת 
תיזהרו מנהרות בבל
צילום: איאד חדד, בצלם
מומלצים
