אל תקראו לו "חוק ההשתקה"
"החוק במתכונתו אינו ראוי, אולם אני מוחה על ניצול הכוח התקשורתי כדי להילחם נגדו בצורה לא עניינית. כאן נפגשות ההלכה והחברה, וזו צריכה להיות שליחותנו הציבורית - מתוך נכונות להילחם על זכותם של יריבינו להתבטא"
עוד בערוץ היהדות - קראו:
-
די לפריצות: הלכות צניעות לגבר
- הרב אליהו: מצפה לשוויון בחופש ביטוי לימנים
- הישרדות טריפולי: בהגשת גיא זוארץ
וכל זאת על אף שלדעתי, החוק במתכונתו אינו ראוי, ועליו להיות מצומצם יותר. אולם אני מוחה על ניצול הכוח
התקשורתי כדי להילחם נגדו בצורה לא עניינית. צריך להעלות את הטיעונים, מבלי להכתיר בכינויים. איסור לשון הרע הוא מן החמורים הקיימים בהלכה. חופש הביטוי אינו מהווה בסיס לחופש ההשתלחות. יש לזכור כי עמדת ההלכה אוסרת לומר לשון הרע על בני אדם גם אם יש בדברים אמת.
קשה למצוא פגיעה חמורה יותר מאשר בשמו הטוב של אדם, שהוא הנכס העיקרי שלו. יש לנו חובה מוסרית להגן על היחיד הנפגע מפני עריצות תקשורתית. חשוב להדגיש כי בניגוד לעמדה המקובלת – גם שליחי ציבור צריכים להיות מוגנים מפני השתלחות, ובוודאי כשהיא מחוסרת בסיס, והתורה אף אמרה "ונשיא בעמך לא תאור". נראה לי כי התקשורת איננה זהירה דיה בתחומים אלה.
אולם המסקנה כי הלכות אלו חותרות, למעשה, לביטולה של התקשורת ולחוסר יכולתה למלא את שליחותה - היא טעות חמורה, שעלולה לעלות לנו במחיר נורא. בכלל, צריך לדעת כי מציאות מורכבת ראויה לתורה מורכבת ועמוקה, וזה גם המצב במקרה הזה.
לדעת לבקר - מבלי להיות צבועים
מול הלכות לשון הרע והאיסור המחמיר של הלבנת פנים, עומדות הלכות מרכזיות לא פחות, כמו "ובערת הרע מקרבך", "לא תעמוד על דם רעך" וכדומה. תקשורת חופשית היא חלק בלתי נפרד מהמאבקים הבלתי מתפשרים בעוולות, ומיכולתה של החברה להיות חברת צדק.
ללא תקשורת אין כלי לבקר את מערכת המשפט עצמה, ושליחותה חיונית בקיומה של חברה, ובקיום דיון חופשי ופתוח. על כן כל עמדה הלכתית בנושא זה חייבת לשקלל את שני הצדדים של המשוואה: איסורי לשון הרע והפגיעה הנוראה שהם מחוללים, ומנגד הצורך ההלכתי והחברתי בקיומה של תקשורת חופשית.
המבחן הגדול הוא האם אנו נאבקים גם למען חופש הביטוי של מי שאין אנו מסכימים עימו, והאם אנו נזהרים מלשון הרע גם כלפי יריבינו. רק כאשר אנו עושים זאת, ביכולתנו לטעון טענות אמת במאבק למען שני היסודות האלה. אחרת מדובר במניפולציה.
הדברים נכונים גם לגבי "ונשיא בעמך לא תאור", ואנחנו חייבים לקבל על עצמנו לנהוג כך גם כלפי מנהיגות שמדיניותה שונה משלנו, שאם לא כן, אנחנו לא זכאים לטעון טיעונים אמיתיים. למותר לציין כי כלי תקשורת דתיים מחויבים בעקרונות אלה, ואני סובר שלא יהיה זה נכון לומר שהם עומדים בהם.
זו בכלל שליחות הלכתית
קשה מאוד לכמת את השקלול הנכון בשקלים: האם 50 אלף הוא הסכום הנכון המבטא את המפגש בין שני העקרונות – או שמא 300 אלף. נראה לי כי סכום מופרז עלול להביא להכרעות תקשורתיות שלא לטפל בנושאים מסוימים, ואנחנו כחברה ניפגע מכך. אולם סכום נמוך מדי אינו מבטא את המחיר הכבד שהמושמץ על לא עוול בכפו משלם. ועל כן מטבע הדברים צריך למצוא סכום ביניים, שיבטא את שני העקרונות כאחד. סכום של כ-150 ₪ יבטא את שני ההיבטים. הדבר נכון גם לגבי מרכיביו האחרים של החוק, כמו אורך זכות התגובה או חובת הוכחת הנזק.
בד בבד, אני חושב שהחוק הוא לא המנגנון הנכון להתמודד עם שאלות אלו. המקום צריך להיות התקנונים האתיים, רשות הרבים הציבורית, הדיון החופשי, ובעיקר מרד צרכנים כלפי תקשורת לא הוגנת ולא ראויה. זו הסיבה שהצטרפתי לנשיאות מועצת העיתונות – הן בשל חשיבות הנושא, והן בשל הרצון להשפיע על דמותה של התקשורת.
ביסודו של דבר, אני חושב שהדבר הנכון הוא להירתם באופן מתמיד למאבק בלשון הרע בשדה הציבורי והאתי מחד גיסא, ולראות משימה ראויה בקידומה של תקשורת חופשית המבערת את הרע מישראל, ואינה יוצרת רע אחר במקומו, מאידך גיסא.
נראה לי כי קשה למצוא תחום בו תורת ישראל יכולה להשפיע על החברה הישראלית, יותר מאשר בנושא לשון הרע. זו גם צריכה להיות אחת השליחויות הגדולות שלה. כאשר אנו עוסקים בנושאים שוליים אחרים, אנו הופכים את התורה ללא רלוונטית לציבוריות הישראלית, ומועלים בתפקידנו.
את השליחות הזו נוכל לקיים רק אם נהיה ראויים לה: אם נשקיע את מאמצינו הציבוריים במקומות בעלי המשמעות העמוקה ביותר לחברה; נגן על כבודם של יריבינו, ונימנע מלשון הרע עליהם; נגן על זכותם לבוא לידי ביטוי, ולא נראה כל הזמן את עצמנו כנפגעים היחידים.
- המאמר המלא - באתר ישיבת פתח תקווה
לפנייה לכתב/ת 
