בלי שנאה מוחלטת, בלי אהבה מוחלטת

עוד גינוי למעשים הנוראיים, הפוצעים והכואבים נגד חיילי צה"ל ומפקדיו, הוא אולי חשוב, אבל רשימת המגנים כבר ארוכה דיה. השאלה המתעוררת היא תמיד האם זה קצה של תהליך עמוק, או שזו מוגלה ממארת.

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת וישב
• צפו בכל הפרקים של "משחק השבת"
  

עוד בערוץ היהדות - קראו:

רוב רובו המוחלט של הציבור מימין ומשמאל, מתנחלים, פושרים ומתנגדים, חש תיעוב וסלידה כלפי המעשים הללו, של מיעוט קיצוני. אבל השיח הפנימי, שלנו - המתונים, הסולדים מגילויי אלימות - הוא בבסיסו קיצוני, מתלהם ורווי ניצני ניכור.

האידיאולוגיות הגדולות המשתתפות בשיח הערכי והפוליטי נגועות ברסיסי שנאה וחוסר אמון והקשבה. אין אהבה בשיח שלנו. ומתוך חווית הניכור, צומחים גידולי פרא שמרימים ידיהם על אחיהם. רק ניכור עמוק יכול לבטל את תחושת האחווה הכי יסודית ולהוביל לשפיכות דמים של השלכת יוסף לבור. "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום". המילים שעפו פתאום השבוע, שדיברו על "מלחמת אחים", נשמעו מאיימות יותר מתמיד. כל אידיאולוגיה חשה שהאחרות מושכות לה את השטיח. כל אידיאולוגיה מאיימת על תפיסת המדינה של רעותה. כל אחת רואה בשנייה סוג של גיס חמישי, מסוכן, מאיים. דווקא בפרשה שעוסקת בכמעט-רצח של יוסף על ידי אחיו, ובמשטמה שביניהם, דווקא בפרשה זו נזכרתי בדמותו של דוד המלך.

דוד מוותר לשונאו

ממש עכשיו, קצת לפני כתיבת מאמר זה, למדתי עם בני הקטן כיצד דוד נרדף על-ידי שאול ועמו שלושת אלפים חיילים בצוקי עין גדי. והנה, נקלעת הזדמנות של "פעם בחיים" לדוד להרוג את שאול ובכך להיפטר מאויבו המר: במהלך המרדף נכנס שאול למערה עמוקה כדי "להסך את רגליו" (כלומר: להתפנות) ודוד

ואנשיו, מרי הנפש, מתחבאים בדומיה בירכתי המערה החשוכה.

שאול לא חש בהם, אך הם רואים אותו. אנשיו של דוד מאיצים בו - לך, הרוג את אויבך השנוא ומלוך על ישראל. דוד, מתקרב אל שאול בלאט, וכורת את כנף מעילו של שאול, שוב בלי ששאול חש בכך.

לבו של דוד מכה אותו, והוא מתחרט על שהוא פגע במשיח ה', בשאול. הוא חוזר לירכתי המערה אל אנשיו, המאיצים בו להרוג את שאול, ורוצים לעשות זאת בעצמם. דוד "משסע אותם בדברים" ולא נותן להם לגעת "במשיח ה'" (כפי שהוא מכנה אותו). שאול יוצא ללא פגע מהמערה.

סיפרתי את משפטי הנצח הללו לבני, ובראשי מתרוצצות מחשבות על עוצמת גדולתו של דוד מלך ישראל. על יכולת האיפוק שלו, על היכולת שלו להבחין בין הסכסוך העקוב מדם בו הוא שרוי, לבין הכבוד הענק שאותו הוא רוחש למלך שימיו קצובים.

האם כבוד המלכות הוא "אזרחות טובה, אזרחות למופת"? אותה יכולת לזהות את התנאים ההכרחיים לקיומה של חברה ולאמץ אותם כערכים מכוננים? האם זאת אמונה בהשגחה האלוקית שמינתה את שאול למלך, ואל לו לדוד להתערב בה? מן הסתם, גם תשובה זו נכונה, אך אני חש שיש כאן יותר מכך.

בלי שחור-לבן

דוד, ששאול מנסה להורגו ללא הרף, שחייו תלויים לו כחוט השערה, מבין לנפשו של שאול. זה משפט מוזר, ואולי תמוה, אך נדמה לי כי דוד מבין את מקורה האפל של קנאת שאול, הקרוע בין מלוכתו וכל האחריות הגלומה בה, לכוח הצעיר, הרענן והמבטיח שצמח לו מתוך בית המלוכה שלו עצמו. שהרי דוד נשוי למיכל, בתו של שאול. דוד הוא בן בריתו של יונתן, שאהבתם ההדדית "נפלאה מאהבת נשים". דוד הרי יחוש זאת על בשרו כאשר בנו אבשלום, עצמו ובשרו, יקום עליו וימרוד בו.

דוד, בנפשו הענקית, מסוגל להכיל סתירות. הוא מכיל את יואב בן צרויה שכל הזמן מחבל בו, אך גם מנהיג את צבאו. הוא בוכה על מותו של אבשלום בקינה מזעזעת "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי". אותו אבשלום שניסה להרוג את אביו, ושכב עם נשיו לאור השמש. ויואב שר הצבא, שהעולם שלו צבוע בצבעים קנאיים של טוב ורע ברורים ומוחלטים, גוער באדונו, דוד: "וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת וַיֹּאמֶר: הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים

אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ: לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ, כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים, כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לו אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים, כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ".

אתה אוהב את שונאיך ושונא את אוהביך, גוער בו יואב. אך זהו דוד, אין שונאים מוחלטים ואולי גם לא אוהבים מוחלטים. העולם הוא פאזל ענק ומעורבב. גם לשנאה המרה יש לפעמים מקור צודק, והאהבה היא לפעמים עיוורת.

היכן אתה דוד המלך? היכן גודל רוחך שתלמד אותנו את האבל העמוק על אבנר בן נר, שר צבאו של שאול שרדף אחרי דוד, ונרצח על ידי יואב בן צרויה. היכן תימצא הרוח הגדולה הזו, שיודעת לחבר ניגודים, לאחות משברים?