הפכתי למנקה עם תואר שני
אני רוצה לעבוד. גם במקום עבודתי ביקשתי לנקות, אבל לא הסכימו להוריד אותי בדרג. האמת, לא לעניין לנהל ישיבה ואחר כך לנקות את השטיחים. אבל כשצריך להתפרנס מה זה משנה?
אני "המחאה החברתית" באיחור של שלושה חודשים. אני עובדת חרוצה ומאוד מוערכת במקום עבודה "עם תנאים" ושכר בסיס שואף לאפס. אפילו מדברים איתי על העלאה במשכורת מתישהו. אבל "מתישהו" זה לא מספיק לשלם את גני הילדים. "עם תנאים" זה לא מספיק לשלם שכר דירה/ מים/ חשמל. נכון, זה גם כסף, אבל הבעיה שלי היא כאן ועכשיו, ולא כשאהיה זקנה עם קצת ירושות ואולי (אולי) הון עצמי.
עוד בערוץ הדעות :
הדירו אותי בבקשה / ליאת פרבר
עוד הזדמנות לעליהום על המתנחלים / שאול רוזנפלד
אני לא מאמינה שהגעתי ליום הזה. אנחנו צריכים השלמת הכנסה. בעלי אינו יכול לעבוד במקום עבודה נוסף משום שהוא עובד במקום ממשלתי שאוסר על הכנסה מהצד. הוא בחר בין עבודה בהיי-טק (ואז הייתי מגדלת ילדיי כאלמנה בעודו בחיים) לבין משכורת נמוכה ואבא בבית. בחרנו, ואז קיצצנו בכל מה שרק ניתן: שידורי לווין, מנוי לעיתונים, חוגים, בילויים. קונים אוכל רק כשהוא נגמר, וגם אז את הכי פשוט שיש. מדלגים על הבולונז בפסטה-בולונז. לא מארחים חברים. מתלבשים חם יותר כדי לא להדליק את המיזוג ומדביקים לילד את הנעליים.
עכשיו יקומו נערי האוצר (שעזבו את האוצר ועברו לאחד הבנקים), ויאמרו שיש אנשים שאין להם כלל חימום, ארוחה או נעליים ושמצבנו טוב. אבל אני לא מאלו. אני גרה בשכירות במרכז ולא משלמת הרבה, תתפלאו, עובדת בעבודה טובה, בחורה בריאה וחובבת ריצה, עד לא מזמן גם חייתי בסגנון בורגני מינוס. גם את הטור הזה אני כותבת מממחשב נייד שיש לי מתקופות טובות יותר.
היינו זוג צעיר עם שני ילדים. חיינו כמו כולם עם מינוס קטן בבנק, אבל יוקר המחייה עלה. עוד לפני צעד בקניון או בסופר, אנחנו משלמים 7,420 שקלים רק על שכירות וגני ילדים. הבגדים של הילדה כבר יקרים יותר אפילו בסופרים של ביגוד. אני לא קונה בגדי ילדים בקניונים, רחמנא ליצלן. מה שעצוב הוא שבעלי ואני מתבדחים על המצב. הוא שולח לי מסרון באמצע החודש: "אי אפשר להוציא מזומן עד סוף החודש". ואני תמיד עונה: "מבצע מהיום ועד סוף החודש. לא ניתן למשוך מזומן. רק בסניפי בנק דיסקונט".
חיפשתי השלמת הכנסה. בידיעת המנהלת שלי כמובן, שכל כך הבינה ופרגנה וגם נתנה המלצה. אבל לא רוצים אותי, כי אני משכילה מדי, כי אני טובה מדי, כי אני כבר מחויבת למקום עבודה, כי גם אני מודה בקושי הכלכלי אליו נקלעתי. וזה הרי ידוע - כשאתה לחוץ אף אחד לא יקבל אותך לעבודה, גם לא במשמרות ערב שאף אחד לא רוצה. אני מוכנה לכל עבודת מזכירות ו/או פקידות, לא משנה לי (אם אפשר בתחום הידע שלי). זה מבאס וקצת ישעמם, וגם "לא לרמה", אבל זה בסדר. אני רוצה לעבוד. גם במקום עבודתי ביקשתי לנקות, אבל לא הסכימו להוריד אותי בדרג. האמת, לא לעניין לנהל ישיבה ואחר כך גם לנקות את השטיחים במקום. אבל כשצריך להתפרנס מה זה משנה?
זו רק תקופה
עם תחושה כבדה בלב, פניתי לחברה חד-הורית שלי עם תואר ראשון בכימיה, שניקתה בתים שנתיים עד שמצאה עבודה. היה לה מאגר לקוחות גדול. התקשרתי לעשר בורגניות שמחפשות מנקה, אבל הן לא רצו להעסיק אותי. זימנו אותי לראיון אך לא התקבלתי משום שהגעתי מסודרת מדי, חסרת ניסיון בלנקות בתים, גם את הבית שלי בקושי. גם ריחמו עליי - איך בחורה כמוני הולכת לנקות בתים?
אני יודעת שזו תקופה, ושלבטח אמצא עבודה נוספת אחרת. ובעלי? הוא מחכה לי בכל ערב עם ארוחה ושיחה, בית מאורגן למופת, והמון אהבה ולפעמים גם נימת התנצלות על כך שאני נאלצת לעבוד בעבודה שנייה בניקיון.
בסוף גם אני הופכת להיות "מאלו". איך הגענו למצב שבו שני בני הזוג עובדים למחייתם, בריאים בגופם ובנפשם ולכן גם לא מהווים שום עול כלכלי על המדינה, זקוקים לסיוע? אז נכון, הייתה פה מחאה, ואולי דפני ליף (הצדיקה) תמצא תפקיד טוב בפוליטיקה וההוא מאגודת הסטודנטים ימשיך להתראיין.
אין לי יומרות מיוחדות. אני לא רוצה לקנות בית, גם שכירות זה בסדר. אני לא רוצה מנוי לחדר כושר, גם לצאת לריצה זה בסדר. אני רוצה לארח חברים גם עם קשיו ולא רק עם בייגלה, אני רוצה לבלות עם בעלי פעם בשבוע בבית קפה (לא חייבים מסעדה), לקנות לבתי פיצה אחרי החוג, להשקיע ביום שבת ולנסוע עד פארק רעננה החינמי מבלי להתקמצן על הדלק. עכשיו, כשאני מנקה בתים, אוכל להגשים (כמעט) את כל חלומותיי.
חג אורים שמח.
סיון, בעלת תואר ראשון ותואר שני, נשואה ואם לשניים.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
