ערכים? חנוכה נשאר עם הסופגניות
מי שמשיל מעליו את כל הערכים, יישאר בסוף שטחי ורדוד, ממש כמו חנוכה שהפך לסתמי וריקני. אם אין ערך למסורת, ואין ערך לארץ, ואין ערך ללאום, ולמעשה אין ערך - כל שנשאר הוא לאכול. להפוך מאנשי רוח וחזון, לזללני סופגניות כפייתיים
מחר, יום רביעי, מוצאי ב' בטבת. החלונות ריקים מנרות, הילדים מתכוננים לחזרה ללימודים, ואנחנו עומדים מול המראה. מבטנו, דכאוני במקצת, מתמקד באזור הבטן. משהו השתנה שם. לפני שבוע היא נראתה קצת אחרת, עם פחות נפח. בנוסף לאמת העגומה שנשקפת מן הראי, אנחנו יודעים שיש גם עובדות שהמראה אינה מציגה בפנינו: בשבוע אחד חוסל מאמץ של חודשיים לשמור על תזונה נכונה. או-טו-טו נצטרך להתחיל לחפש אשמים. הרי מישהו צריך לקחת אחריות על המחדל הגופני הנורא, שמילא מדינה שלמה בקלוריות מיותרות.
עוד חנוכה בערוץ היהדות - קראו:
האשמה במחדל ברורה לכולם: זו היהדות. בנוסף לכל ההתערבויות שלה בחיינו, היא גם הורסת לנו את הגזרה. "הדרת נשים" זה עוד כלום לעומת הנזק של הסופגניות למרחב הציבורי. המנהג היהודי הזה, לאכול סופגניות במשך שמונה ימים ושמונה לילות, הוא מנהג פסול שמזיק לבריאות. זה טעים, זה נחמד, אבל כשזה יוצא מפרופורציות – הגוף שלנו עלול לשלם מחיר. היהדות, אם כך, היא האשמה בקיומו של חג שלא עושים בו דבר לבד מלאכול סופגניות.מצד שני, לא תמיד נראה כך חג החנוכה. רק לפני כמה עשרות שנים, למשל, היו עוד דברים בחנוכה חוץ מסופגניות. היו מכבים, הייתה גבורה, היה צבא יהודי שמעז למרוד בשלטון יווני חזק, היו "מכבי מושיע ופודה", ו"ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון", וכמובן "אנו נושאים לפידים". הסופגנייה הייתה בסך הכל כיבוד קל בשולי החגיגה, שבמרכזה עמד אומץ לבם של החשמונאים. יהודה המכבי וחבריו לימדו אותנו תעוזה מהי, ומהם שאבנו דוגמה לימינו אנו, לעמוד איתן בעד ארצנו ועמנו.
גבורה זה פאסה
אז מי אשם בכך שחנוכה הפך לחג הסופגניות? הפוסט-ציונות, ככל הנראה. גבורה זה פאסה, מלחמות למען האומה
צפו:
חנוכיה מרבבות לבני דומינו
סיוון רביב
כשחנוכיה גדולה ומפוארת קורסת תחת עצמה זה עלול להיות מראה קשה עבור יוצריה, אבל במקרה של ניסים לופז ויוגב לוי - זו הייתה שמחה גדולה. צפו בחנוכיית הדומינו נופלת
והארץ כבר לא באופנה. זה מיליטנטי מדי בשבילנו, ובטח שזה מיליטנטי מדי בשביל הגיל הרך, ולכן שירי הניצחון יצאו כבר מזמן מהפלייליסט של גן הילדים הממוצע. יהודה המכבי - אאוט, סופגניות עסיסיות - אין. ההתנערות מערכי הציונות, מהגנת המולדת, מהגאווה הלאומית ומכל האידיאלים שהיו נורא אופנתיים בראשית המאה ה-20, השאירה אותנו רק עם השמן והבצק.
אבל גם את עידן ה"פוסט" אי אפשר להאשים. הרי היה לנו חנוכה עוד לפני עידן הקיבוצים וייבוש הביצות. חנוכה היה אז חג של אור, של רוחניות, של ניסים ונפלאות. חג של ניצחון בני האור על בני החושך. החג של פך השמן הקטן שאף אחד לא יכול לו. הרבה לפני המנהג לאכול סופגניות, היה חג שהזכיר לנו את המלחמה התרבותית שלנו מול היוונים, ואת הניצחון במלחמה הזאת.
הסתכלנו בנרות שמגרשים את החושך הגדול, והפנמנו שעם קטן יכול לשמור על זהותו הייחודית, גם מול אימפריה שמנסה להשליט את התרבות הגסה והמטריאליסטית שלה על כל העולם. בסופו של דבר, ובניגוד לכל הציפיות, האמונה באלוקים, במוסר ובצדק, היא שניצחה.
קפצנו ישר לקינוח
אז איך הפכו הסופגניות לגורם הדומיננטי בחנוכה? בתחילה היו האור והאמונה הדמויות הראשיות בסיפור, והגבורה והסופגניות שימשו אך כשחקני משנה. אחר כך באה הציונות, דחקה הצידה את הפן התורני של החג - ושמה את הדגש על הגבורה והעוז. עכשיו גם הגבורה איבדה את הפופולאריות שלה, ונשארנו עם חג של סופגניות.
היה אירוע עשיר בתוכן ובמשמעות, אבל ויתרנו על הכל וקפצנו ישר לקינוח. מחנוכה כולו נשאר בעיקר האוכל, שהיה יכול להיות סמל שמוסיף טעם לחג, אבל כשלעצמו – הוא סתם אוכל משמין.
גם מי שאינו נמשך דווקא למזון בריא, וממש לא אכפת לו מהערך התזונתי של הסופגנייה, ראוי שיחשוב קצת על התהליך שעבר חנוכה. מי שמשיל מעליו את כל הערכים, יישאר בסוף שטחי ורדוד, ממש כמו החג שהפך לסתמי וריקני. אם אין ערך למסורת, ואין ערך לארץ, ואין ערך ללאום, ולמעשה אין ערך - כל שנשאר הוא לאכול. להפוך מאנשי רוח וחזון, לזללנים כפייתיים.
אחרי שהטרנד הדיאטטי יכבוש את העם היושב בציון, סביר להניח שנזרוק החוצה גם את הסופגניות, ונישאר לגמרי בלי כלום. מי יודע, אולי אז נחשוב לחזור לחנוכה של הימים ההם – חנוכה הישן, הטוב והמשמעותי כל כך לחיינו בזמן הזה.
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
הטפל הפך לעיקר
צילום: ירון ברנר
מה נשאר מחג האורים?
צילום: shutterstock
מומלצים
