אבא נפטר, תנו לאחרים למות בכבוד

• כמעט כלת תנ"ך: האשה היחידה, עם מכנסיים
• סאטירה בפרצוף: נשים שרות מאחורי פרגוד
• תינוק בלי גרביים? טפו, תועבה    
  

אך לבסוף דעך אבי במשך שבע שנים, עם אבחונים שונים ושגויים, ואף ממצא חד-משמעי מהי מחלתו. באין חוק המסייע לסיום חיים בצלמו של אלוהים, אבי מימש את הקובלנה מלפני 1,800 שנה של רבי אלעזר הקפר "על כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת". צרחותיו "די, די", ששמעתי מדי יום מהדהדות במסדרונות האטימות, נצרבו בכל תא בגופי. מי שמתעקש לשאול על מה אבי זעק "די", התשובה היא: די לכאב, די לחיי.

במדינה שהדת היא מרכיב עיקרי בזהותה, שנאמנה לציווי "אלוהים נתן, אלוהים לקח", עם מי יכולתי לדבר? בטח לא עם הרופאים, שפחדו פחד מוות שרשיונם ישלל, כשמעליהם מתנוססת חרבו של "חוק החולה הנוטה למות" השרירותי, שבנה חומות בצורות.

בסוף, כדרך כל בשר, אבי מת. שבועיים אחר-כך נזרקה לפח הצעת החוק "מוות במרשם רופא", שמשמעותה לקחת סם ממית בחיבוק מהיר, שמאושר על-ידי שני רופאים שבדקו ואישרו שהאדם צלול ומודע למעשיו, לא מתענה בכאב נוראי ובחרדה מהמוות, שאז יגידו שהוא לא בעל רצון חופשי והכרה מלאה.

דת ואתיקה

עוד לפני שהחוק נפל, עליתי לכנסת ושמתי מכתב אישי לכל ח"כ, כדי שיצביע עבורה. 16 הרימו יד בעד, מיעוט זועק. סביר להניח שאם ההצעה היתה מאושרת שנים קודם, אבי היה מאמץ אותה בשמחה.

גילי מצא עם אביה ז"ל, במסיבת פורים זמן מה לפני מותו(צילום: גילי מצא)

מתברר שבמדינה דמוקרטית שחורתת על דגלה את ערך "כבוד האדם וחרותו" - אך מיישרת קו לפי הדת - לאדם אין בעלות על חייו. הוא רק נתין של אלוהים וחובתו לשמור על התוחלת, גם אם אין תכלית לחייו.

מבחינת הדת כל התערבות אנושית לזירוז המוות נחשבת רצח, אך זו לא רק "אשמתה". החוק והאתיקה נעשים עמומים ונטולי אמירה חד-משמעית בדמדומי החיים. לא ממש מעניין אותם מה היה רצונו של האדם, כמו במקרה של אבי. ככה זה כשהמיטה שלך שווה עשרות אלפי שקלים בחודש.

אולי נמצא תשובות

בישראל גם "צוואה מהחיים" לא משחררת רופא מאיסור מוחלט לסייע. אז עם שלשלאות כאלו על הצוואר, מה ברירת המחדל? כנראה שרק פתרון עדי טלמור - להיות תייר מוות לשוייץ בתשלום של 7,000 יורו (לא כולל טיסה), וזה כל עוד אתה במצב שיגור לחו"ל, ולא סיעודי במיטה. או-אז, אחרי שתכריז שוב ושוב על רצונך המפורש למות, תהפוך לאפר בקופסה ששוקעת למצולות אגם בציריך, כי אם "תחזור", תיחשב כמתאבד וקבורתך - מחוץ לגדר.

בהיותו סיעודי, דמו של אבי הופקר באינספור אינפוזיות. גופו היה צנום וחבול. ביקשתי שיפסיקו לענות אותו, אבל הייתי צריכה להילחם על כל צעד ולכתוב מכתב מפורש שלא יחדירו לו זונדה, שלא יטרטרו אותו לבתי חולים, שלא יאכילו אותו בכוח. אבי מעולם לא חובר למכשירי הנשמה או החייאה - כך שלא היתה סוגיית ניתוק. אבל כל זה לא מנע ממנו את הסבל. 

על-פי חז"ל, יש אפשרות "להסרת המונע". כלומר, כשאדם נמצא בקצה החיים ומשהו מונע מנשמתו לצאת מהעולם, מותר וצריך להסיר את

ההפרעה, כדי שיוכל לסיים חייו בשלווה. אבל שלווה היתה הדבר הכי רחוק ממה שאבי חווה. 

הפילוסוף הדגול סוקרטס טען שסיבות "טובות" לא לחיות, זה כאשר אדם סובל, כואב, או שמותו קרב, אבל בעולם המודרני זה לא מספיק. זו הסיבה שיזמתי כעת את כנס "חמלה בסוף החיים", כצוואה רוחנית של אבי, שלא זכה לקבל חנינה מ"סיבות טובות". אולי שם דוברים בשם הרפואה, המשפט, האתיקה, הפילוסופיה והדת, יעניקו תשובות לשאלות הקשות שהתלבטתי בהן - כדי שכפי שכולנו רוצים לחיות בכבוד, נדע שאפשר גם למות בחמלה.

• כנס "חמלה בסוף החיים", ביוזמתה של גילי מצא, ייערך בחיפה ב-11 בינואר ויוקדש לסוגיות רפואיות, אתיות, דתיות, משפטיות ופילוסופיות בעניין המוות. הציבור מוזמן להרשם מראש במרכז הבינלאומי לבריאות, משפט ואתיקה של אוניברסיטת חיפה, במייל Health.law.ethics@gmail.com . וכאן תוכלו לחתום על עצומה בעניין.