ברטיסלבה: מי מכיר את האיש שבקיר?

"בתוך הקיר עומד אדם

בדד בדד עומד הוא שם

מי מכיר את האיש שבקיר" (יהודה פרדיס, מאיר הרניק)

מעל לעשור לא ביקרתי בברטיסלבה, בירת סלובקיה. מיד כשהגעתי מיהרתי לבקר "ידיד" ותיק, האיש שבקיר. האיש שבקיר מעורר אצלי חיוך, הוא נמצא על בניין העירייה הישן, נחבא משמאל לפסל המדונה, ולולא הייתה תשומת לבי נמשכת לפרטים הקטנים, הוא ודאי היה נבלע בין שכיות החמדה הרבות של העיר.

עוד טיולים בערוץ התיירות:

• אל לוע הר הגעש בצ'ילה: מוכנים להשתתף בסיור?
• ארמניה: צאצאי נֹח השאירו לכם הצעה בתיבה
• " לפלנד" של רומניה: חופשת חורף בהרי הקרפטים
   
  

הסיפור הוא בגדר אגדה אורבנית. העובדה היחידה הנכונה היא שהתמשיח (פרסקו) הוא משנת 1533. האגדה מספרת על חבר עירייה שניצל את מעמדו ועשק אלמנה ענייה. בכאבה, היא הגיעה לישיבת העירייה, וקבל עם ועדה שפכה את מררתה, אך האיש כפר באשמה ואמר: "אם זה נכון, אני אדבק לקיר". דמותו שעל הקיר מלמדת מי דיבר אמת ומי שיקר. "האיש קטן הקיר ענק, האיש חלש הקיר חזק, האיש לוחש בקול שקט, אני רוצה לצאת לצאת, מי מכיר את האיש שבקיר".

העיר העתיקה, פחות מעשרה קמ"ר, שבזמן השלטון הקומוניסטי הייתה כמעט עיר רפאים, שוקמה והתחדשה, ומאז נפרדו צ'כיה וסלובקיה בשנת 1993, ארבע שנים לאחר שנפל המשטר הקומוניסטי, היא שוקקת חיים. זו עיר שלעבור בה מקצה לקצה לוקח דקות מעטות, אבל מי רוצה רק לחלוף על פניה כשיש כל כך הרבה יופי בכל פינה ופינה?

הפרסקו מ-1533. האיש שבקיר (צילומים: שלמה צדקיהו, טבע הדברים)

מפרסבורג לברטיסלבה

ההיסטוריה של ברטיסלבה דומה לזו של העמים הסלביים, בעיקר אלה שהיו מאוחר יותר תחת שלטונו של בית הבסבורג. בין המאות החמישית והשישית, בתקופת נדידת העמים, הגיעו השבטים הסלביים גם לסלובקיה. לפניהם ישבו שם הרומאים, שכבשו את המקום מידי שבטים קלטיים קדומים.

שתי ישויות פוליטיות נוספות שקמו באזור היו אימפריית סאמו במאה השישית ומוראביה הגדולה במאה התשיעית. במאה העשירית נפלה מוראביה הגדולה לידי ההונגרים, ואז החלה התפתחותה הכלכלית של העיר. בשנת 1526 כבשו העות'מאנים את הונגריה, ועשר שנים לאחר מכן הוכרזה ברטיסלבה (אז פרסבורג) לבירת הונגריה, והייתה במעמד זה כ-300 שנים.

עד 1830 הוכתרו בעיר 11 מלכים וקיסרים, והעיר זכתה לפריחה ושגשוג, על אף שב-200 השנים הראשונות ניסו העות'מאנים לכבוש אותה שוב ושוב, ומורדים שפעלו נגד בית הבסבורג, שהונגריה הייתה תחת שלטונו, חזרו אף הם וכבשו את הטירה השולטת מעל העיר.

תכשיטי הכתר וכתרי המלכים, גאוות העיר, נשמרו בה עד שנת 1783, ואז הועברו לווינה. בו בזמן עברו גם רבים מאנשי המעמד העליון לווינה או לבודפשט, והועמו זהרה וחשיבותה של העיר. לאחר מלחמת העולם הראשונה קמה מדינה חדשה שנקראה צ'כוסלובקיה, וברטיסלבה צורפה אליה חרף התנגדות תושביה (שרובם היו אוסטרים והונגרים), והפכה לבירת סלובקיה.

העיר פרוסה לעייני אלו העולים לאתר ההנצחה למשחררי העיר

מכשפות עולות על המוקד, חתולים מייללים

מלחמת העולם השנייה היא פרק קשה בהיסטוריה של סלובקיה. ממשלתה שיתפה פעולה עם הנאצים, והפרק היהודי של מלחמת העולם השנייה ראוי שיסופר ויזכה ליריעה מיוחדת. ברטיסלבה נכבשה על ידי הצבא האדום באפריל 1945, ועד לנפילת ברית המועצות הייתה חלק ממדינות הגוש הקומוניסטי. בשנים האחרונות נעלמה האפרוריות, נעלמו הקירות המקולפים שעמדו שנים רבות בעליבותם, הבניינים שוקמו ונצבעו, ובעיר העתיקה נגלו שכיות החמדה - מבנים מימי הביניים, מבנים מתקופת הרנסנס, ארמונות בארוקיים, ופסלי ברונזה חביבים ומשעשעים שנוספו בפינות רבות.

יש לציין שבשונה מערים רבות אחרות כאן מקפידים לציין באנגלית את האתרים החשובים. פנינים מהעיר ה"קטנה-גדולה" בתקופת ימי הביניים הייתה העיר מוקפת חומה. היום נותר שער אחד, שער מיכאל, שנבנה במאה ה-14. עוד בטרם נכנסנו לשער מיכאל קיבל את פנינו ציון משעשע: על המדרכה, באריח ברונזה מסוגנן, מוזכר ש"זה המקום שבו הועלתה המכשפה הראשונה על המוקד, ב-1602".

כמו בכל ערי ימי הביניים, ציד מכשפות והעלאה למוקד של כופרים, היו דבר שגור, אם לא יומיומי. אגתה תות בורלובשינובה נחשבת למכשפה הראשונה בברטיסלבה, אך קדמו לה אחרות בערי סלובקיה, וגם בברטיסלבה קדמו לה כמה נשים ש"נתפסו במהלך טקס מוזר בלילה, שבו הן רקדו וייללו כחתולים".

בשנת 2002 הציעו חברי עמותת אזרחי העיר לציין את חשיבות הסובלנות: "דווקא היום, 400 שנה לאחר שרפת המכשפה, אנחנו עדיין זקוקים לתזכורת נגד רדיפות אנשים". חברי העירייה התנגדו לרעיון בתואנה שברטיסלבה, לעומת מקומות אחרים, לא אופיינה בציד מכשפות. חברי העמותה טענו ש"המכשפה היא סמל למה שיכול לקרות כתוצאה מקנאה דתית".

שער הקדוש מיכאל נבנה במאה ה-13. גשר הוביל מעל חפיר, והשער היה מברזל עם דלתות מעץ. לשער היה תפקיד חשוב כשברטיסלבה הייתה בירת הונגריה. מכאן היה נכנס המלך הנבחר, מלווה בפמליה. התהלוכה הייתה מגיעה לכנסיית מיכאל הקדוש, שם היה המלך נשבע בפני הארכיבישוף, וממשיכה עד לקתדרלת מרטין הקדוש. הקתדרלה, בעלת מגדל וכתר בראשה, מסמלת את המלוכה. באמצע המאה ה-18 שופץ מגדל כנסיית מיכאל הקדוש, ודמותו מתנוססת עתה לעין כול.

שער מבצר העיר. שוקם במאה ה-20, ובעל מוטיבים של בתי מלוכה

הפסלים המשעשעים

ברטיסלבה מצטיינת בפסלי ברונזה משעשעים. הראשון שנתקלים בו הוא "איגנץ היפה", איש חייכן בחליפה וצעיף ומגבעת בידו. זה הפסל היחיד שמתאר דמות אמיתית. איגנץ היפה נהג להסתובב בתחילת המאה ה-20 ברחובות העיר, לבוש בהידור רב, מהלך הלוך ושוב בין בתי הקפה, ומברך כל אחד לשלום בקידה ובהסרת המגבעת. יש אומרים שנהג לתת פרח לנשים יפות.

הפסל המוכר והאהוב ביותר, "התצפיתן", הופיע בעיר עוד בתקופה הסובייטית, והפך לאחד מסמלי העיר. מציץ מתוך בור ביוב, גוהר על המדרכה בחיוך - אני מוכנה להישבע שאין תייר שלא הצטלם אתו, שכן זו הדמות המצולמת ביותר בעיר. אז מה הוא עושה? האם הוא סתם נח קצת, או האם הוא מנצל את מנוחתו הרגעית להצצה מתחת לחצאיות... ואגב, למזלו הוא חובש כובע פלדה כי לא אחת כבר נדרס בגלגלי מכונית עוברת.

ועוד פסל הראוי לאזכור, על אף שיש עוד פסלים מסוג זה בעיר, הוא של דמות הנשענת

על ספסל בכיכר המרכזית של העיר. נפוליאון ביקר בברטיסלבה הרבה לפני הפסל, האם זה נפוליאון? או אולי זה החייל הפצוע הוברט שהתאהב באחות שטיפלה בו, והחליט להישאר אתה? הוברט זה, כך מסופר, החל לייצר יין צרפתי, והיום יין הנתזים המפורסם ביותר בסלובקיה קרוי על שמו.

הפסל המוכר והאהוב ביותר, "התצפיתן", הפך לאחד מסמלי העיר

הכיכר המרכזית

הכיכר המרכזית בעיר העתיקה מנקזת אליה מאות בני אדם. יום ולילה, קיץ וחורף, המקום הומה ושוקק חיים. המסעדות ובתי הקפה תמיד מלאים, עד שנדמה שאיש לא עובד בעיר. בכיכר עצים נותני צל, פסלים ומזרקות, ובה גם בית העירייה הישן עם מגדל השעון שנבנה בשנות ה-70 של המאה ה-14, שאליו צורפו כמה בניינים במאה ה-15, וכמובן הדמות של האיש שבקיר. מסביב לכיכר ארמונות מתקופות שונות ובסגנונות בנייה שונים, המלמדים על עושר העבר.

מול בית העירייה נמצאת המזרקה העתיקה ביותר בעיר, מזרקת רולנד האוחז בחרבו. הפסל נבנה בשנת 1572 על פי בקשת המלך ההונגרי מקסימיליאן השני, כדי לספק מים לתושבי העיר. על פי האגדה, הדמות היא בעצם דמותו של המלך, ואכן הפסל מכונה גם מזרקת מקסימיליאן.

בימי הביניים קישטו פסלי רולנד, המייצג את האביר השומר על זכויות העיר, כיכרות רבות בערים העתיקות. רולנד (או אורלנו) היה אביר בצבאו של קרל הגדול שנהרג בספרד בקרב רונסבו בשנת 778, הקרב שבו הובס קרל הגדול על ידי לוחמי גרילה בסקים.

פניו של האביר פונות כלפי העירייה, ובגבו ארמון נאו-רנסנסי צבוע בצהוב, מסוף המאה ה-19, שנבנה על ידי סוחר יינות. "ידוע" שמדי שנה, ביום שישי הטוב, נוהג רולנד להתעורר לחיים, יורד מהכן, מנופף בחרבו, ומסתובב לראות אם תושבי העיר עדיין נהנים מהגנתו. לצערי אין לי כל יכולת לבדוק זאת, מאחר שרק מי שנולד וחי כל חייו בעיר, ולא פגע באיש, יכול לראותו.

המזרקה העתיקה ביותר בעיר. מזרקת רולנד האוחז בחרבו

בשנת 1903 מכרה הכנסייה את הבניין תמורת 120 אלף כתרים ההונגריים לעירייה. במהלך עבודות השיפוץ התגלו מאחורי גומחה בקיר שישה שטיחים אנגליים מהמאה ה-17, באיכות מעולה, המתארים את האגדה המיתולוגית על האהבה בין הרו וליאנדר, וסופה הטרגי. עד היום איש אינו יודע איך הם הגיעו לשם. איש גם אינו יודע להסביר אם הפלטה השחורה שבקצה הגג היא קישוט מקרי או "הכובע של הבישוף".

ברטיסלבסקי רוג'קי: המאכל הלאומי הסלובקי

הגענו לכיכר בצהרי היום. גשם עז של קיץ החל לרדת, והבריח אותנו לתפוס מחסה. בחרנו בבית הקפה "מאייר" ששמר על אופיו האוסטרו-הונגרי מאז הוקם בתחילת המאה ה-20. המלצרית הציעה שנזמין לחמניות ברטיסלבה ו"ברטיסלבסקי רוג'קי", אחת מכל מין, וסיפרה שאלה הן העוגיות הלאומיות. פניתי לזוג המקומי החביב, שאל שולחנו צורפנו, שיאשרו את הבחירה.

השירות במקום אינו מצטיין, והיה די זמן לשמוע על נפלאות העוגיות, המכונות גם "פרסות סוס". הסיפור החל בשנת 1785. בוקר אחד, בחלון מאפיית שיירמן, צצו עוגיות חדשות שכונו "ביוגל". העוגיות התקבלו בהיסטריה של ממש, ולא עבר זמן רב והן הפכו לפופולריות גם בווינה ובבודפשט, והמאפייה עשתה חיל והפכה לחברה. לא עבר זמן רב, ווינה לקחה את הבעלות על המוצר המבוקש. עד היום מנסים הסלובקים להוכיח בעזרת מסמכים שהברטיסלבסקי רוג'קי הם מאכל מסורתי סלובקי, ודורשים שיוכר ככזה על ידי האיחוד האירופי. ממש לקנא בשתי הארצות על נושאי המלחמה ביניהן...

הרעב הציק והסקרנות גברה, וכשהגיעו סוף סוף הקפה והעוגיות הבטתי בצלחת ופרצתי בצחוק: שני הסהרונים המבריקים, אחד עם פרג ואחד עם שקדים, היו בדיוק מה שאכלתי, ואני עדיין אוכלת, בביתה של חברתי. סהרונים כאלה נאפים בכל בית הונגרי, ובכל מאפייה המכבדת את עצמה... ומאחר שבשנת 1875 אוכלוסיית העיר הייתה מורכבת מהונגרים, אוסטרים ויהודים, ומאחר ששם המאפייה היה שיירמן, או שרמן, ומאחר שהם כינו אותה "בייגל", ובעיקר משום שלא הצלחתי לאתר את גלגוליה של המאפייה, יש לי מחשבות אחרות באשר ל"מאכל הלאומי הסלובקי" הזה.

בית קפה בהסגנון וינאי ב"בניין הלבן"

טירת ברטיסלבה

הטירה החולשת על העיר, בגובה 85 מ' מעל הדנובה, מכונה "שולחן הפוך", בשל ארבעת הצריחים המעטרים את ארבע פינותיה. כבר בתקופות קדומות היה המקום מיושב, ובתקופה הרומית שימשה הטירה כחלק ממערך ההגנה. במאה העשירית נבנתה טירת האבן הראשונה, ובמשך השנים נבנתה שוב בסגנונות שונים. שרפה שפרצה בתחילת המאה ה-19 גרמה להרס כבד, והיא שוקמה מחדש באמצע המאה ה-20. הטירה היא סמל העיר, והיום יש בה כמה מוזאונים.

על הטירה מסופרים סיפורי אגדות על מכשפות וענקים. סיפור אהבה אחד שבה את לבי, ובו מסופר על בתו היפה של אדון הטירה, שרבים חיזרו אחריה, והיא השיבה את פניהם ריקם. יום אחד, בעת המצור העות'מאני, הגיע מפקד הצבא, גבר יפה תואר ששמו נקיש הוסיין. כשראתה הנערה את עיניו הבורקות היא התאהבה בו מיד. משנודע על כך לאביה, הוא כלא אותה בבית הסוהר שבטירה, אך היא הצליחה לפתות את השומר, שכמובן גם הוא היה מאוהב בה, שיחלץ אותה, ונתנה בידו מכתב למסור לאהוב לבה.

מכונה "שולחן הפוך" עקב 4 הצריחים. טירת ברטיסלבה

השומר אכן הגיע למחנה העות'מאני, ומסר את המכתב. כשנקיש הוסיין קרא את המכתב, הוא פרץ בצחוק לועג. זה היה יותר מדיי לשומר המאוהב, וכדי לשמור על כבוד הנערה הוא הרג את מפקד הצבא, שיפד את ראשו על החנית, והביא את הראש המשופד למקום המסתור שבו היא חיכתה לו. לצערי לא אוכל לספר מה היה גורלה של הנערה שהעזה להתאהב במפקד של צבא האויב, שכן אין זו מלודרמה אמריקנית, וכנראה לא היה כאן סוף טוב.

בחצר הטירה ניצב פסלו של המלך סואטופלוק, מלכה האגדי של האימפריה המוראבית הגדולה, כשהוא רכוב על סוסו ופניו מופנות לנוף העיר שמתחתיו. האימפריה המוראבית שלטה באזור משנת 846-894, אז נכבשה על ידי ההונגרים, או לפי האגדה, נמכרה להם תמורת סוס לבן.

פסלו של המלך סואטופלוק בגן המצודה

קבר החת"ם סופר

לרגלי גבעת הטירה, על גדת הדנובה, נמצא האתר היהודי החשוב בעיר, המאוזולאום של משה סופר, הידוע בכינויו "החת"ם סופר" (1762 - 1839). המאוזולאום נמצא מתחת לפני הקרקע. מה שנשאר מהמקום שימש בית קברות משנת 1670 ועד 1847. סיפור הצלת הקבר הוא סיפור שהיו מעורבים בו גורמים יהודים מכל העולם: בשנת 1942 החלו לבנות מנהרה מתחת למבצר, והיה צריך להגביה את הכביש, ולשם כך היה צריך לפנות את בית הקברות.

נדרשה פעילות נמרצת כדי להציל לפחות את החלק שבו מצוי קברו של החת"ם סופר. מהקברים האחרים הוצאו הגופות, ויחד עם המצבות נקברו בקבר אחים בבית הקברות של הקהילה. הקברים של החת"ם סופר ושל חשובי הרבנים שנקברו בסמוך לו שומרו. הכביש נבנה מעל לבית הקברות, ולקברים נבנה מעין מרתף שאליו צריך לרדת מתחת לפני האדמה. בבית הקברות יש 23 קברים מקוריים, ובנוסף הובאו במשך השנים עוד 64 מצבות.

בשנת 1950 כוסה המקום במבנה בטון המשמש ככניסה. ב- 12 ביוני 2002 הוכרז בית הקברות כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. שלוש שנים בדיוק לאחר מכן, ב-11 ביוני 2005, חולל המקום, וקברו של החת"ם סופר נותץ. הממשלה מיהרה להשקיע מיליונים בשיקום.

אתר ההנצחה למשחררי העיר

מעטים התיירים המטריחים עצמם להגיע לאתר ההנצחה סלוין, שנבנה במקום הגבוה ביותר בעיר, למרגלות הרי הקרפטים. האתר העצום נבנה בשנות ה-50 של המאה הקודמת, לזכר שחרור העיר על ידי החיילים הסובייטים, באפריל 1945. גרם מדרגות ענק מוביל לבית קברות שבו שישה קברי אחים, ו-278 קברים יחידים, ובסך הכול קבורים בו 6,845 איש שנפלו על שחרור העיר. כל המקום הוא אתר של פיסול סביבתי, כשהשיא הוא אובליסק גבוה ובראשו פסל של החייל המשחרר, מניף דגל. באתר עוד פסלים רבים, רובם פרי יצירתם של פסלים ידועים, אך כל המראה הוא בסגנון סובייטי.

אתר של פיסול סביבתי. פסל של החייל המשחרר בבית הקברות

אף על פי שלא אחת שמעתי ממקומיים אמירות ציניות על "המשחררים שנשארו לשלוט בנו", זה מקום שבאים אליו כדי ליהנות מהנוף המרהיב, ובכל שנה ב-4 באפריל נערכים כאן טקסי זיכרון רשמיים.

• גיליון היכרות  לירחון "טבע הדברים" ב-10 שקלים בלבד