"חייבים לדבר על קווין": לאהוב בן בליעל
הסרט "חייבים לדבר על קווין" מלווה אם שמנסה לאסוף את השברים בחייה, בצל בנה השטני ומעשיו הנפשעים. הגודש הסמלי ביצירתה של לין רמזי רק מגביר את תחושת האימה
"חייבים לדבר על קווין" ("We Need to Talk About Kevin") אינו יכול, אלא לעורר רגשות חזקים. סרטה של תסריטאית והבימאית לין רמזי (עיבוד לספרה של ליונל שרייבר מ-2003) הוא פוסט-מורטם למערכת יחסים בעייתית בן אם לבנה המתרחש לאחר מעשה זוועה שאותו ביצע הבן.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הסרט, הממוקד בתודעה של האם, אינו מציג אותה, כפי שהיה במקור הספרותי, כמספרת לא מהימנה. ההתלבטות המובנה לתוך הספר בדבר מידת האחריות של האם למעשיו של בנה, הופכת בסרט ללא רלוונטית. זו לא דרמה פסיכולוגית המבקשת מהצופים לבחון באופן ביקורתי את הסיטואציה, אלא סרט אימה על ניכור מוחלט ובלתי נמנע מילד שספק רב אם ניתן למנוע את הפיכתו למפלצת.
קווין הוא "דמיאן" (הילד בן השטן גיבור הטרילוגיה "אות משמיים") בסרט אימה שיכול להתרחש גם בחיים האמיתיים. בתור שכזה זהו אחד מסרטי האימה המוצלחים של השנים האחרונות.
ילד רע
מרגע הכניסה לשברי חייה של אווה חצ'טוריאן (טילדה סווינטון), ברור שהיא קשורה למעשה נורא. בהווה המוצג היא בקושי משיגה עבודה זוטרה במשרד נסיעות עלוב. היא חיה בבית מרוט ומותקפת מילולית ופיזית שוב ושוב על ידי עוברי אורח.
התנועה האסוציאטיבית של הזיכרון מחזירה אותנו לחיים שהיו לה פעם. הילד קווין שגזל, כך נראה, בכוונה תחילה כל טעם שהיה לחייה. הבעל פרנקלין (ג'ון סי ריילי) שלא מסוגל לראות את האמת לגבי האופי של בנו. והבת הקטנה והתמימה סיליה (אשלי גרסימוביץ') שלא תצליח לגאול את חיי האם ותהפוך לקורבן הראשון.
אחד משלושת מפיקיו של הסרט הוא לוק רוג, בנו של ניקולס רוג ("המבט", "שאלה של זמן") – מחשובי הבמאים הבריטים של שנות ה-70. לאב יש סיבות טובות להתגאות בסרט שבחר בנו להפיק. קשה לחשוב על מקור השראה משמעותי יותר לסרטה של רמזי מאשר עבודותיו של רוג האב.
כמו ב"המבט" גם כאן יש שימוש סוגסטיבי וסמלי בנוכחות המתמדת של הצבע האדום, כך שהוא הופך למרכיב מרכזי ביצירת תחושת אימה מתמדת. גם כאן נקשרת נוכחות הצבע האדום לחיבור המטלטל בין הילדותי למפלצתי. כמו ב"שאלה של זמן", גם "קווין" מתבסס על מבנה נרטיבי שכולו פרגמנטים של אירועים מזמנים שונים. אסטרטגיה המאפשרת, בשני המקרים, לעסוק בתעלומת יחסים מעוותים של אהבה-שנאה.
הערכת סרטה של רמזי דרך הפרספקטיבה של רוג מאפשרת להתמקד בהישגיו של הסרט ולשלול את הביקורת התוקפת אותו בטענה של שימוש עודף בסמליות, או היעדר תוקף כדרמה פסיכולוגית ריאליסטית. הסרט אינו מנסה להיות דרמה שקולה ומאוזנת על הנושא של יחסי האם עם בנה המפלצת, אלא להיות, במובן העמוק והמטריד ביותר של המושג, סרט אימה.
אין זה סרט אימה במובן השטחי של הצגת דברים נוראים באמצעות המצלמה. דווקא מבחינה זו הסרט נוהג באיפוק מכוון, ברמיזה ובהסתרה של מרבית האירועים הקשים. האימה בסרט נובעת מתחושת ההתפרקות הזהות ואובדן תחושת מציאות אותו חווה האם. תהליך המתחיל מלידתו של בנה, שינוי המחייב אותה לוותר על חייה הקודמים כסוכנת נסיעות מצליחה. התסכול רק גובר כשהיא הופכת לקורבן לילד המזהה את חולשת אימו ומתנכל לה באופן זדוני. בשיאו של התהליך פרי בטנה יהפוך את חייה לסיוט שממנו לא ניתן להתעורר.
השטן עלה לו לראש
רמזי יוצרת סרט דחוס, שברצפיו האסוציאטיביים מהדהדים מוטיבים וויזואליים וקוליים הנעים מנקודת זמן אחת לאחרת. במוטיבים הוויזואליים בולט, כאמור, השימוש בצבע אדום – מההתפלשות ההמונית בעגבניות מרוסקות בפסטיבל "לה טומטינה" הספרדי, צבע אדום שבו מסומן בית האם על ידי שכנים מתנכלים, הכדור האדום המסמל את חוסר אפשרות התקשורת בין האם והבן וכמובן, הדם.
ברמת הסאונד, צובר השימוש החוזר ברעש הממטרות האופייני לפרברים משמעות קשה ומאיימת. המוזיקה נעה מליווי של שירים מוכרים ומתקתקים להדים המאיימים שנכתבו על ידי ג'וני גרינווד מרדיוהד.
האפקטיביות של הסרט נובעת לא רק מעבודת הבימוי של רמזי אלא גם מבחירה מדויקת של שחקנים. סווינטון,
השחקנית המוכשרת בעלת מראה הפנים הייחודי של חולד אנדרוגני-אריסטוקרטי, אינה מאפשרת הזדהות מלודרמטית פשוטה עם ייסוריה. היא עצמה, כמו האם הלא מושלמת אותה היא מגלמת, מאתגרות את יכולת אמפתיה של הצופים.
שלושת השחקנים המגלמים את קווין בטווחי הגילאים השונים – כילד קטן (רוק דואר), בגילאי 6-8 (ג'ספר ניואל) וכנער המתקרב לגיל האחריות הפלילית 16 (עזרא מילר) מפליאים ביכולתם לתת ביטוי למניירות סוציופטיות. השילוב בין סגנון הבימוי הקיצוני למשחק המטריד הופך את הסרט לפרסומת באורך שעתיים לכריתת רחם.
