משטרע: למה אנחנו נכשלים בסדרות משטרה?

"המיוחדת". תצליח להשתחרר מהתבנית הישראלית הכושלת?(צילום: ינאי יחיאל)

אם רוצים למצוא תירוצים טובים, הם מגיעים תמיד מתחום המציאות: כל אחד מאיתנו מכיר שוטר כזה או אחר, וכולנו ביחד מכירים ולא ממש מוקירים את המשטרה. לכן, הפער בין האמת העצובה והדרמה המרהיבה הוא בלתי נסבל.

אבל, תגידו, גם בארצות הברית השוטרים הם עילה מצוינת לבדיחות (את רובן תוכלו לראות בשידורים חוזרים של "מייק ומולי"), יש ביניהם לא מעט מושחתים, אפרוריים, טמבלים וכולם כבר עברו מסך בהצלחה בסדרות מצוינות. אז למה לא אצלנו? במקום לקטר, הנה צרור לקחים, עצות והצעות יעול ליוצרים שחולמים ממש עכשיו על דמותה הטלוויזיונית העתידית של משטרת ישראל.

קחו דוגמה מסדרה מוצלחת

תשקיעו בשעות צפיה ב"הסמויה". אין מה לעשות, זה עדיין בית ספר מצוין לאיך עושים את זה, ובעיקר, איך בונים דמויות עמוקות, תלת ממדיות, מסקרנות, מאתגרות ורבות ענין לאורך זמן. מי שלא ראה ולא הפנים, שלא יתיישב לכתוב תסריט.

"אחת אפס אפס" היתה יכולה להיות סדרה שאפתנית, מורכבת ומצליחה בהרבה, אם היתה מבוססת על מספר גיבורים שעלילותיהם מתנהלות במקביל, במקום על דמות ה"אני נגד העולם" שהותוותה בה. דמות כזאת והתנהלות כזאת שייכת לדור ישן של סדרות משטרה, מין מגנום פי. איי פוגש את "ספנסר" בתיווך קוג'אק. אבל "24" הצליחה מאד. תאמרו – נו, נראה אתכם מגייסים את הממון הנדרש כדי להלביש סביב הדמות כמות של

פיצוצים, אסונות, סצינות קבוצתיות נרחבות וטונה של אפקטים שכולם היו נחוצים כדי להמשיך ולתחזק את הדמות כמוקד של עניין. ג'ק באואר לבדו נגד כל העולם? עובד בתקציבים של הרשתות הגדולות בארצות הברית, לא אצלנו.

אני חוששת שיוצרי "המיוחדת" לא יעמדו בפיתוי ויבנו יותר מדי סיטואציות סביב דמותו המובילה של מפקד היחידה, שיהיה עפר שכטר. כדי להרבות עניין ולהלהיט את המסך, כדי לעניין צופים שכבר ראו הכל, כדאי לחשוב גם על סיטואציות שבהן הגיבור הוא האנדרדוג, או הזוטר בחבורה, כדי ליצור זוית חדשה ומרעננת וגם עוגנים של הזדהות עבור הצופים.

כי הרי מאז ימי "הוואי חמש-אפס" המקורית, אין גיבור בלי שריטה מהותית שתחולל במהלך הצפיה קונפליקט עצום שגיבורנו בקושי יוכל לעמוד בו ובסוף ינצח. לתועלת הצופים למרחקים ארוכים, אנא הימנעו ממיחזור נוסף של "שוטר שחיי הנישואים שלו כשלו אבל הוא נורא אוהב את הבן שלו, ולכן הוא הופך לקורבן פוטנציאלי של העבריינים שינסו לפגוע בילד". להמון שוטרים יש ילדים וכולם יכולים להפוך למוקד של פגיעות. זה לא מייחד את הגיבור במאומה מן העבריין, או מכל אחד אחר.

את המינון הנכון בין עוצמת השריטה לעוצמת הקונפליקט צאו ולימדו מ"האוס", שכבר שמונה עונות מרפא את כל העולם חוץ מאשר את עצמו, והצופים לא בדיוק מתלוננים. ולא, אל תנסו לבנות גיבור צולע או אחד בכסא גלגלים, כי יאשימו אתכם, בצדק, בחיקויים.

"אחת אפס אפס". הכוונה טובה, הגישה ארכאית(צילום: דודי מוסקוביץ ליפקין )

שימו כסף על מטווחים, מרדפים, הצתות, פיצוצים וכל אפקט וויזואלי נלווה. אנחנו אוהבים את זה. למיזמים טלוויזיונים מקומיים בהם מעורבת משטרה, יש נטייה מדאיגה להתרכז בדם ובגופות, במקום בשלל האפשרויות הססגוניות ליצירתם של אלה. לא באנו לשבת שבעה על המנוח, באנו להיבהל מהפיכתו למנוח, אז לפחות תנסו להבהיל ביעילות.

לא כל השוטרים מדברים משטרתי-קצר, לא לכולם יש מבטאים בולטים, לא כולם מתנסחים כמו יומן אירועים של התחנה, או כמו משוררים פוטנציאליים.

אם כבר הלכתם על חבורה, גוונו את המשתתפים בה מבלי שנראה את המאמץ: שוטר רוסי אחד, שוטר אתיופי אחד, שוטרת שאפתנית אחת, מפקד ערל לב אחד שפעם היה מזרחי גאה - הם כמובן נוסחה להגיע למספר גדול ככל האפשר של צופים, אבל גם מרשם בטוח לשעמום אמיתי.

"תמרות עשן" לא היתה סדרת משטרה והעונה הראשונה שלה היתה מצוינת, אבל כשהתסריט דרש מעורבות גוברת והולכת של כחולי המדים, הם לא הגיעו אלא כדוגמיות. יותר מ-30 אנשים נעלמים ואין מאות שוטרים שמחפשים אחריהם ברחבי הגולן? מפכ"ל המשטרה מגיע לשהות ארוכה באיזור בלי דבוקה של קצינים, יח"צנים ועוזרים? מה זה בדיוק? צנע, זה מה שזה. נסיון לחסוך במקום הלא נכון.

במהלך הפיתוח של סדרות כאלה ינסו לחסוך בדיוק במקומות בהם הוצאה כספית גדולה, שאינה מתבטאת בתמורה גדולה בזמן מסך, דווקא נדרשת מאד לשם יצירת אוירה, אמינות ואותה תחושה שקרית ש"זה ממש אמיתי" שמדביקה את הצופים אל המסך.

"הכבוד של מרציאנו". המנעו מעדתיות נדושה כמו בסדרה זו(צילום: יוני המנחם)

קחו את הזמן שלכם ושבו חודשים ארוכים בתחנות משטרה ברחבי הארץ. תמצאו שבכל אחת מהן נוצרת דינמיקה שונה ביחסים בין המשרתים בה ואפילו באופן שבו משרתים את האזרח. למיטב ידיעתי, המשטרה עדיין לא ערכה סקר שביעות רצון בקרב לקוחותיה, אבל רגעים של דרמה מתוך שירות

מתמיד, שאינו כרוך דווקא ברדיפה אחרי רוצחים ואנשי מאפיה – בוודאי תמצאו גם כן. אף צופה ישראלי לא יישאר אדיש למראה השוטר שמחזיר הביתה את הילד שהלך לאיבוד, או השוטר שלא מגיע בזמן לאירוע של אלימות משפחתית. אם תצליחו לכתוב את שתי הסיטואציות לאותו שוטר עצמו, תרוויחו על הדרך עומק של דמות ודיסוננס של הצופה.

עצה אחרונה היא שתיפטרו, אחת ולתמיד, ממאפיינים עדתיים של פושעים. מה שראיתם על המסך בעונות האחרונות, כולל ב"הבורר", "בלו נטלי" ו"הכבוד של מרציאנו", יוצר תחושה מעיקה ולא נעימה שהפשיעה הכבדה בישראל היא נחלתם הבלבדית של יוצאי עדות המזרח ויוצאי ברית המועצות לשעבר. בין אלה לאלה משתרעת טריטוריה עצומה שגם היא, איך לא, מאוכלסת בנבלות מכל העדות. אנא, הביאו אותם אל המסך. אם לא בשל התקינות הפוליטית, לפחות כדי שיהיה מעניין.