"שעת האופל": לא רואים את האור
הסרט "שעת האופל" מתחיל באופן מבטיח עם חייזרים מוצלחים שרוצים להשמיד את המין האנושי ועושים שמות במוסקבה. ואז מגיע תסריט קלוש ודמויות שטוחות שהורסות הכול
חייזרים שנראים כמו גלים חשמליים שהופכים לאפר את כל מה שעומד בדרכם, ואמריקאים שמנסים לשרוד את סוף העולם במוסקבה, בהפקת במאי האימה טימור בקמבטוב: זו נקודת הפתיחה המבטיחה של "שעת האופל", אלא שממנה הוא רק הולך ומדרדר.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
זהו סרטו השני כבמאי של כריס גוראק, שהיה ארט-דירקטור בסרטים כמו "מועדון קרב", "האיש שלא היה שם", "פחד ותיעוב בלאס וגאס" ו"דוח מיוחד". אולי בשל כך הנקודה החזקה והכמעט יחידה בסרט היא העיצוב הוויזואלי שלו. שיטת הפעולה הקטלנית של החייזרים שפשוט מעלימים את האנשים לאפר, שוטים רבים של רחבת הקרמלין במוסקבה נטושה ושלל אלמנטים נוספים של הרס נראים אמיתיים לחלוטין ועובדים מצוין.
החייזרים, לפחות לאורך רוב הסרט, לא נראים כמו יצורים דמויי אנוש, אלא כמעין גלים חשמליים כתמתמים, בלי פנים או סנטימנטים, שמשמידים כל יצור חי ומעצבן שעומד בדרכם. חבל רק שלפחות באחת הפעמים, חיסול אחת הדמויות לא מלווה בצער מתוך הזדהות, אלא באנחת הקלה ושביעות רצון.
הכיכר האדומה בצבע שחור
העלילה עוקבת אחרי שון (אמיל הירש מ"Into The Wild") ובן (מקס מינגלה), שני חברים טובים וסטארטאפיסטים שמגיעים למוסקבה כדי לנסות ולמכור את האפליקציה שלהם הקשורה למטיילים ופאבים. שון הוא השטותניק שבין השניים, בעוד בן הוא השקול וההגיוני יותר - שני הפכים קלאסיים שמסתדרים מצוין.
אחרי כמה סצנות קצת משמימות במהלכן מתברר שהעניינים העסקיים לא הולכים כמו שצריך, השניים פונים להטביע את יגונם בוודקה במועדון מלא בבחורות יפות ובחורים נאים. שם הם נתקלים בסקיילר (ג'ואל קינמן השבדי), שאחראי לכך שהעסקה שלהם נפלה, ובנטלי (אוליביה ת'רילבי) האמריקאית וחברתה האוסטרלית, אן (רייצ'ל טיילור).
בדיוק בטוב ליבם באלכוהול, הפסקת חשמל ענקית מוציאה את כולם החוצה, רק כדי לחזות במה שנראה כמו גופי ערפל כתמתמים, שמהר מאוד מתגלים כאלימים וקטלניים.
סצנת המנוסה והקטל נמשכת דקות מרשימות ונדמה שהינה, הסרט התחיל סוף כל סוף ומעכשיו יהיה אקשן, קצת אימה והמון סצנות שיגרמו לנו לחבב את הדמויות ולדאוג לשלומן. אלא, שבשלב הזה החמישה נועלים עצמם בחדר פנימי, וסיקוונס זריז מראה לנו שהם מבלים שם אי אלו ימים. בימים האלו הם אמורים לריב, להיכנס לפאניקה וגם להיקשר אלו לאלו.
אפשר היה אולי להעריך את הבחירה הלא שגרתית בדילוג על הרגעים מכונני הקשרים האלו, לו משהו בהתנהגותה של החבורה היתה משתנה ברגע שהיו יוצאים מהמחבוא אחרי כמה ימים. אבל שום דבר לא השתנה בדינמיקה שלהם, והם מתנהגים וגם נראים פחות או יותר כאילו בילו בחדר את שתי הדקות שהסיקוונס לקח, ולא כמה ימים.
בהתאמה, קשה להספיק להיקשר לדמויות, שמלבד הסיבות בגינן הן במוסקבה לא נאמר לנו עליהן כמעט שום דבר, וקשה לייצר אליהן אמפתיה של ממש, או להתעניין ביחסים ביניהן. מחמת ספוילרים לא אפרט, אבל דווקא מהלך מעניין מאוד של אחת הדמויות (שמעיד שהיא עברה שינוי והתפתחות כלשהי מתרחשת בשליש הראשון של הסרט, לפני שהספקנו להכיר אותה), והאפקט הרגשי שהוא היה אמור לייצר, הולך לאיבוד.
מרוסיה באכזבה
כשהחבורה העליזה והמבוהלת אך הנחושה פוגשת אנשים נוספים, בני המקום, הם לא ממש משפרים את מהלך העניינים, אלא אף מרעים אותם. משלל קלישאות רוסיות של מדען עם מעבדה ביתית, לנערה "צעירה אבל קשוחה" כפי שהיא מעידה על עצמה, דרך חיילים שיעשו הכול כדי להגן על "אמא מוסקבה", קצת תמוה למה סרט שנשען על מפיק מקומי לא בחר בדמויות קצת פחות צפויות.
בנוסף, אין שום ערך לכך שמדובר בתיירים דוברי אנגלית בעיר הרחוקה של ברית המועצות לשעבר. על מכשולי השפה הם מתגברים בקלות יתרה, שכן כמעט כל מי שהם נתקלים בו דובר אנגלית ומסביר להם פנים על אף היותם זרים.
החבורה היתה יכולה להיתקע בכל עיר תיירותית אחרת, וההתפתחויות העלילתיות לגבי האפשרות להינצל ולהילחם בחייזרים פשטניות ופותרות חלק מהבעיות בקלות רבה מדי, בלי לספק מתח או עניין, ועם הרגשה של בזבוז זמן.
בעיה נוספת היא החושך. הגיבורים נעים חלק ניכר מהזמן באפלה, בה קל יותר לשים לב למנורות שנדלקות כשהחייזרים על מטענם החשמלי עוברים לידן. סרטי תלת ממד רבים נוטים להיות קצת חשוכים מדי, וגם הסרט הזה סובל מאותו סימפטום, מה גם שהתלת ממד לא מאוד מורגש כתוספת מסעירה במקרה הזה.
את התסריט המופרך כתב ג'ון ספייטס, שכתב גם את התסריט ל"פרומותיאוס" המצופה של רידלי סקוט. יש לקוות ששם הוא עושה עבודה קצת יותר טובה.
