משלמה מעוז ועד לרבנים: איפה חופש הביטוי?
בשיח הישראלי, בכל פעם שנשמעת טענה שאינה נושאת חן בעיני האליטה החילונית-אשכנזית - נשלף השילוש הקדוש של הטיעונים "התנשאות. גזענות. דמגוגיה"
השיח הישראלי מתנהל בערך כך: אתה טוען טענה מסוימת בעניין שנמצא על סדר היום הציבורי, ואז, במקום להתמודד באופן רציני ומעמיק עם שאלות מורכבות ורגישות - אתה פתאום מוצא את עצמך נאלץ להתמודד מול שלוש מילים שאוטומטית נשלפות מולך: "התנשאות. גזענות. דמגוגיה".
עוד בערוץ היהדות - קראו:
אם תטען דברים בעד תפיסתך את עולם היהדות והמצוות מול תפיסות אחרות - מיד תישמע זעקת הקרב - התנשאות!
אם תאמר שמדינת ישראל כמדינה יהודית צריכה להגן על עצמה מפני זרים, בין אם אלו מסתננים או כאלו המנסים לממש את זכות השיבה באמצעות נישואים עם ערבים אזרחי ישראל - מיד תישמע הקריאה- גזענות!
ואם תעז להביא משל או נמשל, או ראיה כזו או אחרת לדבריך - לא יחלפו אלא שניות מועטות עד שהמילה דמגוגיה תושמע בראש חוצות.
ככה לא מסירים חומה וככה לא בונים שיח רציני.
מנת היום: סלט
על סדר היום הישראלי והיהודי ניצבות סוגיות מהותיות, שהאירועים האחרונים רק מחדדים אותם. זה מול זה ניצבות הדעות השונות בדבר אופיה של המדינה, מהות הדמוקרטיה, היחס לערבים, יחסי דתיים-חילונים, נושאים כלכליים, עקרונות חינוכיים, וגם מקומה של התקשורת בתוך כל הסלט הזה.
ואם לא שבעתם, יש גם זכויות אזרח מכאן וזהותה של המדינה משם, זכות הציבור לדעת מחד וכבוד האדם וחירותו מאידך, מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה. הלכה מול חוק. ועוד כיד האג'נדות הטובה עליכם.
במשך יותר מ-60 שנה השאלות הללו טופלו בעוצמות כאלו ואחרות, או טושטשו כדי לאפשר, איכשהו, מסגרת חיים של מדינה מתפקדת. כנראה שהגענו לגיל ההתבגרות של המדינה, והטשטוש כבר לא מצליח להסתיר את הקמטים ואת השאלות הנוקבות.
השאלה היא לא האם יש צורך בדיון, אלא כיצד הוא יתבצע, ומה תהיינה הנחות היסוד שלו.
שיח דו-כיווני
לא כל טענה בדבר איכותה וטיבה של המסורת היהודית והלכותיה - זו גזענות. זה שאתה טוען שהמוצר שלך טוב, עדיין לא שולל מוצרים אחרים על המדף. כל מה שאתה טוען זה שלמוצר שלך יש משהו שאתה חושב ומאמין שהוא ייחודי.
זה שאתה סבור שהדרך שלך בחיים היא נכונה, עדיין לא הופך את טענתך להתנשאות. אתה מאמין בדרך שלך, כשם שהשני מאמין שדרכו נכונה. הטענה להתנשאות תהיה נכונה אם הנחת היסוד שלך היא שהשני נחות ממך באופן כזה או אחר. אבל, אם אתה מקבל שהשני הוא ברוא בצלם בדיוק כמוך - אלא שאתה סובר שהוא טועה בדרכו - אין בכך שום התנשאות.
כנ"ל לגבי דמגוגיה. לגיטימי להשתמש בסגנון הסברה כזה או אחר ולהביא ראיות לדבריך, כל זמן שאתה מקפיד על טיעון מבוסס, על היגיון ועל מערכת הערכים שלך - מבלי לעשות מניפולציות או להשתמש בחצאי עובדות. ברגע שהקפדת על הכללים הללו, צריך הצד השני להגיב לגופו של עניין ולא אוטומטית לתקוף לגופו של אדם עם זעקת הדמגוגיה.
פתיחות, סובלנות וליברליות צריכים להיות דו-כיווניים. מי שמבקש לעצמו את חופש הביטוי, שייקח בחשבון שזו דרך דו צדדית. לכן, הרבה יותר מצורמת הייתה התגובה של בית ההשקעות אקסלנס על דבריו של אחד מבכירי החברה שלמה מעוז, ששפך את מר ליבו, ואמר את דעתו על נושאים העומדים על סדר היום.
ייתכן שהוא יכול היה לומר אותם בדרך אחרת ובניסוח טיפה יותר מעודן. אבל בסך הכל הוא טען טענות חברתיות ציבוריות וכלכליות, דיבר על עוולות היסטוריות וגיבה את דבריו בעובדות. העובדה שלא חלפו אלא מספר שעות והבן אדם פוטר מתפקידו בגלל דעותיו - מדאיגה ומצערת מאד. כך לא מנהלים דיון ציבורי.
וגם לרבנים מגיע חופש ביטוי
מי שמבקש לעצמו בשם החופש אקדמי והתרבותי לטעון כל טענה ולהעלות כל הצגה, שייקח בחשבון שאת החופש הזה בדיוק יבקשו לעצמם רבנים ואנשי רוח גם מהצד השני של המתרס.יש בתוכנו החוששים שהשיח הישראלי על הנושאים הכל-כך עקרוניים העומדים על הפרק הולך למקומות לא טובים. החשש בהחלט מובן אם לא ישמרו כללי המחלוקת והדיון. אלא שאני סבור שהעובדה שכל-כך הרבה נושאים חברתיים, דתיים, חינוכיים וכלכליים פתאום צצים במלוא עוצמתם לסדר היום - זה דווקא דבר טוב שקורה לנו. הטיוח והטשטוש שהיו נדרשים במשך שנים רבות לצורכי הישרדות חברתיים ותרבותיים, נאלצים לפנות את מקומם לבירור נוקב, חד, מעמיק ויסודי על כל נושאי וערכי היסוד שלנו כעם וכחברה.
זה לא קל לנער כל-כך הרבה אבק, עובש וקורי עכביש שכבר הצטברו במשך שנים של קיבעון, אבל כנראה שזה הכרחי. כדי שהניעור הזה יהיה באמת אפקטיבי, יש צורך בהסכמה לא על התוצאות - אלא לפחות על כללי המשחק, ועל הגינות הדיון.
לפנייה לכתב/ת 
