"נמס בגשם": כמו שיעור חברה
לא הכל עובד בסרטו של דורון ערן "נמס בגשם", אבל העיסוק בהתמודדות של הורים עם נטיותיהם המיניות של ילדיהם נעשה באופן מכובד ונמנע מסנסציוניות רגשית
"נמס בגשם", סרטו של דורון ערן, אינו מתיימר להיות יותר מיצירה דידקטית על האופן שבו הורים מסרבים לקבל את נטיותיהם המיניות של בנם/בתם – והתוצאה של זה. אין כל פסול בסרטים שאמירותיהם ישירות, ואשר מטרתם היא לשרת ולעורר דיון בנושא שבו הם עוסקים. מבחינה זו, סרטו של ערן עומד בהצלחה במשימה שנטל על עצמו.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
עלילת הסרט, שאת התסריט לו כתבה בילי בן משה, מתמקדת באסף (השחקנית והדוגמנית חן יאני), נער מתבגר, בן למשפחה מבוססת ומאושרת לכאורה. כאשר הוריו (עמי ויינברג ולימור גולדשטיין) מגלים כי הוא נוהג ללבוש בסתר בגדי נשים, מגרש אותו האב המזועזע מהבית.
שנים אחר כך, האב גוסס מסרטן, והאם שוכרת בלש פרטי על מנת שיאתר את הבן שעקבותיו נעלמו מאז אותו יום גורלי. מתברר, שאסף הוא עתה אנה, בחורה צעירה ויפה המופיעה במועדון לילה. כאשר אנה מתבשרת על מצבו האנוש של אביה, היא מופיעה מחדש בחייו, בדמות אחות הסועדת אותו בבית החולים בו הוא מאושפז, מבלי שיהיה לו כל מושג על זהותה.
כמה ממהלכיו הדרמטיים של "נמס בגשם" נדמים מופרכים. בעיקר אמורים הדברים בדמותו של האב, שתגובתו לגילוי על אודות בנו הטרנסג'נדר מסתכמת בסצינה צעקנית ולא משכנעת אחת. מבחינה זו, המחלה הסופנית שתוקפת אותו נראית יותר כ"עונש חינוכי" על התנהגותו, והופכת את עיסוקו של הסרט במצוקתם של הורים לבני/בנות הקהילה הלהט"בית לפשטנית-משהו.
הסרט גם אינו מתעכב על גורלו של אסף מרגע שגורש מהבית ועד שהוא שב בדמותה של אנה. המהלך של שינוי מין נדמה, על כן, כאנקדוטה משנית לצורך בפיוס עם האב הגווע. באופן זה, שב ומתעלם הסרט מסוגיות מהותיות הקשורות לתהליכים שהוא עוסק בהם, ומבכר על פניהן התעסקות נוחה ו"לגיטימית" יותר בסיטואציות מלודרמטיות המיועדות לקהל ההטרוסקסואלי הרחב.
כמו בהולמרק
לזכותו של הסרט ייאמר, שהוא מתייחס אל הנושא שבמרכזו – התמודדות של הורים עם נטיותיהם המיניות של ילדיהם – בכבוד. גם עיצובו של העולם בו חיה אנה, אסף לשעבר, אינו מאופיין בוולגריות או בדקדנטיות האפלה שהיתה מזוהה עם סרטיו של עמוס גוטמן, למשל. ערן, שהרזומה הקולנועי שלו כולל את המותחן האפוקליפטי "הדרך לעין חרוד" (1990), לפי ספרו של עמוס קינן, ואת המלודרמה האוריינטליסטית "טהארה" (2002) – מגיש כאן, למרבה ההפתעה, עבודה מאופקת שנמנעת מסנסציוניות רגשית ואסתטית זולה.
אבל ההפתעה הגדולה באמת שמציע "נמס בגשם" היא הופעתה של חן יאני. במראה האנדרוגיני שלה, וקולה העמוק, היא מצליחה לשכנע בתפקיד הלא פשוט של אסף-אנה. זוהי דמות שיכולה היתה בקלות לגלוש אל מחוזות הקריקטורה מחד והגסות הרגשנית מאידך. אך בגילומה המדויק של יאני, שזהו לה סרטה הראשון – נטענת הדמות הזו במידה של רוך וכאב.
"נמס בגשם" אינו מתיימר לייצר סיטואציות ודמויות מורכבות במיוחד. מסריו ישירים. סביר להניח שהצופים בו לא יעברו חוויה קולנועית עשירה. זו אינה כוונתו. אבל הסרט מבקר אותם אנשים "ליברליים", משכבה חברתית גבוהה ונאורה לכאורה, שאינם מסוגלים להתמודד עם סיטואציה אנושית כאובה כאשר זו מונחת לפתחם. מבחינה זו, הוא מזכיר אותם "סרטי בעיה" המשודרים בערוץ "הולמרק" האמריקאי, ומעלים לדיון סוגיות חברתיות ואחרות. הקולנוע, במקרים אלה, הוא משני למסר שסרטים אלה מבקשים להעביר, אבל התוצאה לגיטימית בהחלט.
