לשמוע צעקה זה רגע אינטימי

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• צפו: כך פועל עולם השידוכים החרדי
• קבלו את הדוסים הכי מצחיקים
• רב העיר בני ברק: פתחת את הברז? חיללת שבת
  

אנחנו דנים בחיים רוויי המתח של רבני הקהילות, ובדילמות הקשות והיומיומיות עמן הם מתמודדים. אנחנו עוסקים בקושי של הרב ליצור מחיצות נדרשות בין חייו הפרטיים לחייו הציבוריים, ועוסקים רבות גם בשאלה מי מלווה את המלווה, והיכן יכול הרב להירגע מהתכנים המורכבים שעמם הוא מתמודד.

באחת ההפסקות בכנס שתיתי קפה עם חברה קרובה, ושוחחנו על ההתמודדויות שלה בחיים. היא אמרה לי: "הכל אצלי בסדר. יש לי אהבה, יש לי מקצוע מספק, יש לי מספיק כסף בארנק. אני בסדר. מה שמפחיד אותי זו הידיעה שהכל יכול להשתנות בשנייה". חברתי היא בת להורים ניצולי שואה, ולמרות אושרה בחיים, היא לא מצליחה להלך אפילו יום אחד בעולם בלי הידיעה שעולמה יכול להיחרב בכל רגע.

ההכרה שאין ביטחון בעולם כלל, מכה בנו כשאנו באים בשעריו של ספר שמות. לפני רגע בדיוק היה יוסף שליט כל-יכול במצרים, ומשפחתו התקבלה שם בכבוד מלכים – ופתאום, באבחה של כמה פסוקים: מלך חדש על מצרים, שיעבוד איום ונורא, וזעקות ייאוש ללא מוצא. החרדה של חברתי גרה בשביל הקצר וחשוך, המוביל מסוף ספר בראשית לשערי ספר שמות.

כשאלהים שומע צעקות

בני ישראל צועקים אל אלוהים, ולאחר שנים רבות, גזירות קשות וצעקות רמות, מגיעה צעקם את האלהים (שמות ב', כ"ג-כ"ה): "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ, אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב, וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹהִים".

בפסוקים מעטים מרוכז סיפור ארוך של יצירת קשר והיענות, ואני מבקשת להפנות את תשומת לבנו לפעלים הרבים בפסוקים אלה, וללמוד דרכם על תהליך יצירת המחויבות בין בני ישראל לאלוהים: וייאנחו, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוהים, וישמע אלוהים, ויזכור אלוהים את בריתו, וירא אלוהים, וידע אלוהים.

זה התחיל בבני ישראל שצעקותיהם הלכו והתגברו, ואז היה איזה רגע פלאי ולא מוסבר של יצירת קשר: "ותעל שוועתם אל האלוהים". איך זה קרה? האם נוצרה מעלית בלב היקום שהעלתה את הצעקות? אולי הצעקות נערמו זו על גבי זו (כמו מגדל בבל), עד שהגיעו לגובה המתאים והמאיים הבוקע שערי שמיים?

זה הרגע החידתי. הרגע בו הכאב שלי חודר את רשות הפרט של הזולת, ומגיע אליו. אחר כך הכל פשוט יותר. כשמסתובבים בניו-יורק רואים הרבה כאבים מסתובבים ברחוב בלי שיצליחו לבקוע שום שער (בעצם, גם בישראל זה קורה לא מעט...) כשצעקה של אדם מצליחה לגעת בנפש אחרת, מתאפשרת גאולה.

לאחר שהזעקה עלתה אל האלוהים, עדיין נדרשה עבודה רבה: אלוהים צריך היה לשמוע אותה. הוא צריך היה לזכור את המחויבות שלו. הוא היה צריך לראות באמת מה קורה, הוא היה צריך לראות שהוא הפר את הברית, ולבסוף הוא היה צריך "לדעת".

תהליך עצוב, איטי ומעורר סקרנות

כשזה קורה לנו, בני האדם, זה מצער ועם זאת לעיתים מובן. רק על עצמי אני יכולה להעיד – על הפעמים בהן אני ממש מתאמצת לא לשמוע זעקת דל; על הרגעים בהם אני עושה הכל כדי לשמור על החומות המגנות של חיי, על קירות הבית ועל השלווה המשפחתית. בשביל ששוועתם של "זרים" תגיע אלי באופן שיפעיל אותי, צריך לקרות הרבה, לפעמים הרבה מדי. אני רוצה להאמין שאני יכולה ליותר מזה, אבל אני גם מבינה את הקושי.

כשהתהליך האיטי והמסופק הזה מתרחש בין אלוהים לבני אדם, זה הרבה יותר מטריד. ואולי היה עלינו לומר, כיוון שתהליך התקבלות הצעקות בבית דין של מעלה כל כך איטי, עלינו להאיץ את העבודה שלנו, של בית דין של מטה. אולם למרבה צער, כשמדובר בזעקות דל - אוזני החוק בשני בתי הדין, קולטות קולות מאוד-מאוד לאט.

כשאלוהים יודע

המשא ומתן בין צעקות בני ישראל לאלוהים, מסתיים בקביעה מפתיעה: "וידע אלוהים". אפשר היה לחשוב שהתהליך יסתיים בפעילות, בעשייה. משהו כמו: 'ויושיע אלוהים', 'ויצא אלוהים למבצע הצלה'. מה פירוש: 'וידע אלוהים'? הוא יודע, ואז?! האם התהליך מסתיים בצורה פאסיבית?

להשוות בין הצעקות

את תיאור פעולתן של צעקות בני ישראל, יש להשוות לתיאור נוסף של צעקות שבקעו את שערי השמיים - צעקות סדום ועמורה (בראשית י"ח, כ'-כ"א): "וַיֹּאמֶר ה', זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה; וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד, אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ - כָּלָה; וְאִם לֹא – אֵדָעָה".

גם כאן יש צעקה, וגם כאן אלוהים שומע. אלא שבניגוד לזעקת מצרים העולה אל האלוהים, בזעקת סדום אלוהים יורד אל עבר הצעקות. בשני המקרים אלוהים שומע, ובשני המקרים הוא רואה. אל זעקת מצרים מתלווה היתרון העצום של הזיכרון – זיכרון הברית – המחייב את אלוהים לפעול כבעל ברית. מחויבות זו לא קיימת בסיפור סדום. בשני המקרים מסתיים התיאור בידיעה האלוהית: "ואם לא – אדעה".

אז מהי ידיעה אלוהית?

האכילה מפרי עץ הדעת מביאה לעולם את הידיעה הראשונה (בראשית ד', א'): "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר". האם הידיעה האלוהית המגיעה בעקבות הצעקות האנושיות, דומה לידיעה האינטימית בה ידע אדם את חווה? האם כשאנו צועקים ואלוהים באמת מקשיב, הוא "יודע" אותנו בידיעה אינטימית? היו פרשנים שלא נבהלו מההצעה הזו ליחסי אל-עולם, וטענו שכל ידיעה אלוהית את העולם, היא התחברות אינטימית בין שניים. הנה לפנינו פירושו של הרקנאטי (מקובל איטלקי ממפגש המאות 13-14) לבראשית י"ח, כ"א:

"'ואם לא אדעה' וארחם עליהם. כמו (שמות ב', כ"ה) 'וירא אלוהים את בני ישראל וידע אלוהים'. שהרמז לחיבור, הכל מלשון: 'וידע אדם עוד את אשתו' (ד', כ"ה). וכן כל לשון ידיעה אצל השם יתעלה, הוא דביקות והמשכה שמשפיע טובו וחסדו עליו". אז הידיעה האלוהית היא חיבור באלוהות, שמביא לשפע של חסד על בני האדם.

שלוש תכונות לידיעה

אגב הילוכנו בשבילי הצעקות למדנו שלושה דברים על הידיעה: ידיעת הזולת איננה יחסי אובייקט-סובייקט, אלא כניסה למערכת יחסים אינטימית בה שני הצדדים הם סובייקטים המעורבים בקשר בכל מאודם. ידיעה היא חוויה אקטיבית ולא פאסיבית. וידיעה הזולת היא ניצחון של מידת החסד על מידת הדין.

שנזכה לדעת ולהיות נודעים. שבת שלום!