אסי עזר: ההתיילדות מעושה, הרשעות אמיתית
האח הקטן של "האח הגדול", אסי עזר, הפך עם השנים מהמאמי הלאומי למנחה מעיק של בדיחה אחת. לאריאנה מלמד נמאס לשמוע שוב ושוב את אותו קול ילדותי ומעצבן, אבל מה לעשות שכל האס אם אסים שתשלחו לא ידיחו אותו מהמסך
נתחיל בתירוץ. לא היתה לי ברירה. האנשים שבביתם ישבתי לא כיבו את המסך הענק שלהם, וגם לא רציתי להסתובב מבלי להעליב אותם, תוך כדי נקיעת צוואר. הנימוס הישראלי העכשווי מרשה לדבר בסלולרי בביתו של הזולת, אבל לא להתחבר לאוזניות של האייפוד, כך שיכולתי להעביר ערב שלם רק בצפיה במשהו מאד משונה: מין שדה כוח בדיוני שכזה, שמקיף את אסי עזר בעודו מתפקד כמנחה ב"אח הגדול". מין בועת זמן שבתוכה לא חל אפילו שינוי קטן אחד מאז פרק הבכורה של העונה הראשונה.
למען הסר ספק: הדברים האלה מתייחסים ל"אסי עזר", הפרסונה הטלוויזיונית האהובה כל כך על גברים ונשים שהומים "איזה מאמי" למראהו. לא לאסי עזר האיש, שהוא ודאי דמות מורכבת, מעניינת ומאתגרת בזכות עצמו.
המראה, כך אני רוצה להניח, הוא המקום בו מתחיל וגם מסתיים הקשר בין האיש האמיתי לבין הדמות שבנו לו עורכי "האח הגדול", אנשים שהם מניאקים של פרטים קטנים ומניפולציות גדולות.
מה שמגיע אל המסך מתוך האיש אסי עזר, הוא ילדון מאוהב בעצמו עד כלות, שכל חידושון קטנטון במראהו מחייב התייחסות כפולה: גם שלו עצמו, כאילו לא ראינו, למשל, שפעם הוא מצמח זקנקן קטנטן ופעם מטפח עניבת פרפר ופעם משקפיים - ואחר כך גם התייחסות של ארז טל לאביזר החדש, טריוויאלי ככל שיהיה. לו היה חבר שלכם בעולם האמיתי, מזמן הייתם מתייגים את המניירה הזאת תחת "בלתי נסבל". אבל על המסך זה נמשך ונמשך עד זרא.
האהבה העצמית היא הנכס העיקרי שלו כמנחה, והיא מהולה בסוג של התיילדות מעושה. אי אפשר אפילו להחשיד אותו באינפנטיליות אמיתית, מפני שמתוך מופעי ההתיילדות שכוללות דרישות מופגנות לחיבה ועיסוק אובססיבי בעצמו - הוא יכול לעבור לשיאים של רשעות בציטוט פנינים מפיהם של שוכני הוילה, בעיקר היותר מטומטמים והפחות רהוטים שביניהם. העונג השפוך על פניו כשהוא עושה זאת אינו משאיר מקום לספק: ההתיילדות מעושה, ההתרשעות אמיתית לגמרי.
סיידקיק של בדיחה אחת
רוב הזמן, עזר כלוא בתפקיד המאמי, שבעצמו כלוא בתפקיד הסיידקיק של האיש הרציני, חמור הסבר והעשוי טפלון - ארז טל. איכשהו, הפרסונה הטלויזיונית טל, אליה אנחנו רגילים כבר שנים ארוכות, ממחזרת את עצמה היטב ובבטחה על המסך מבלי שיהיו לנו טענות קשות כלפיה: בעצם הימנעותו מפיזור חיוכים לכל עבר הוא מעצים את התדמית הרצינית שדבקה בו, ובמשחק המתנהל בינו לבין עזר, תדמיתו רק מתחזקת, בעוד שעזר מנסה להיתפס כשוטה גמור.
שוטים מוצלחים אינם מאוהבים בעצמם כמוהו וגם לא ממהרים להצביע על כל חסרונותיו של הזולת הכלוא בתנאי ריאליטי. כאילו היה בן שש ורבע בערך, עזר משתמש בארסנל הילדי הקלאסי ומפגיז כל פעם מחדש בדרישות מופרזות לתשומת לב, בשפת גוף שכוללת קפצוצים במקום ורקיעה ברגל, בפרצופונים מוגזמים וקולות משונים וכל זאת כדי שתבינו בדיוק את מצב רוחו ברגע נתון, גם אם אתם עדיין לא בוגרים די הצורך לשחק ב"זהו את הרגש שלי".
אני מבינה שזה אמור להיות מצחיק. החוקים הלא כתובים של זוגות מנחים דומים לאלה של זוגות שוטרים בחקירה: יש טוב ויש רע, ובהקבלה - רציני ומצחיק, שכל אחד מהם אמור להרים לרעהו להנחתה ברגע הנכון. לדינמיקה הזאת אין זכר על המסך של "האח הגדול", והיא גם לא מתפתחת לשום דבר משמעותי. כי גם בעונה הרביעית עזר עדיין בן שש ועדיין ממחזר את אותן בדיחות שמיצו את עצמן כבר בעונה הראשונה.
כן, היו לו הבלחות בוגרות ואמירות משלו בעונות קודמות, בעיקר ברגעים בהם היה צריך, על פי השקפתו, להביע תמיכה ועידוד ליציאה מן הארון מול המצלמות.
בעונה הזאת, ככל הנראה, אין בכך צורך. הדייר הגיי התורן כל כך מוחצן, עד כי נדמה שדמותו נבחרה כדי להצדיק את הבדיחות ההומופוביות הנמוכות ביותר.
מובן שלא תשמעו מילת ביקורת על כך מעזר, כי הוא שבוי בתוך מה שמותר ומה שאסור לומר ב"אח הגדול": אני רוצה להניח שמותר לו להיות ילד, אבל אסור לו להתבגר - ואסור בשום אופן לשבור את תדמית המאמי, אפילו בסימן קלוש של התמרדות. זה מעיק, זה מתיש, אבל כל האס אם אסים שתשלחו לא ידיחו את האיש המתחזה לילד מולכם שתובע עוד ועוד אהבה.
