לא מנקים: כך מוותרת המדינה על בארות שזוהמו
מאז 1990 נסגרו 214 בארות מים עקב זיהום. התהליך הפיך וניתן לנקות את מקורות המים באמצעות טיוב. הטכנולוגיות קיימות, ומי שמרים את הכפפה מקבל אפילו הטבות. אז מדוע יזמים ורשויות לא ממהרים להיכנס לתחום?
- בתוך הקרקע: אלפי זיהומים ממתינים לשיקום
- למה ויתרה המדינה על 250 בארות מים בשרון?
- זיהום מי התהום: האם אנחנו שותים דלק?
שנים של הזרמת שפכים, שימוש בדשנים בחקלאות ופעילות תעשייתית לסוגיה, הביאו לזיהום חלקים באקוויפרים ובעקבות זאת לזיהום בארות (קידוחי מים) בחנקות, חומרים אורגנים מסרטנים, מתכות רעילות, תרכובות כימיות ודלק. בנוסף, בארות רבות במישור החוף הומלחו כתוצאה משאיבת יתר שגרמה לירידת המפלס ולחדירת מי ים.
במדינת ישראל יש מאות בארות מים פעילות, אולם מנתוני רשות המים עולה, מאז 1990 נסגרו 214 בארות והמים בהן הוכרזו כבלתי ראויים לשימוש על פי תקנות משרד הבריאות. כדי לנקות את מקורות המים הללו, צריך לבצע "טיוב בארות", כלומר הפיכת המים לטובים ואיכותיים יותר. מדובר בתהליך שניתן לבצע בכפוף לאישורים של רשות המים, משרד הבריאות.
על פי רשות המים, כ-58 בארות מטויבות כיום בארץ ומפיקות כ-37 מלמ"ק (מיליון מטר מעוקב). עם זאת, בארות רבות אחרות אינן מטופלות וההערכות בדבר כמויות המים שהן יכולות להניב למשק המים הצמא, נעות בין 50 לכ-150 מלמ"ק בשנה.
איך עושים את זה?
בארץ פועלות מספר חברות בתחום טיוב הבארות, בשיטות רבות שמשתנות בהתאם לסוג המזהמים, ריכוזם ולשימוש המיועד שלהם לאחר טיפול. הן נעות ממהילת המים במים מאיכות גבוהה, דרך החדרת חומרי פירוק לקרקע ועד לשאיבת המים והעברתם דרך מתקן טיפול, בו מפרידים את המזהמים מהמים.
ד"ר אריה אביר, יועץ לנושא טיוב בארות וטיפול במים ושפכים, מפרט חלק מהשיטות הנפוצות: לסילוק חנקות משתמשים באלקטרו דיאליזה, סינון חשמלי שמאפשר להפריד את המולקולות המזוהמות מהמים.
שיטה נוספת היא אוסמוזה הפוכה, שדומה לתהליך ההתפלה, במסגרתה מעבירים את המים בלחץ גבוה דרך ממברנות - מעין מסננות שאינן מאפשרות למזהמים לעבור דרכן. לסילוק מזהמים אורגניים, דטרגנטים, חומרים כימיים ומתכות, משתמשים בפחם פעיל, סוג של פחם שסופח את המזהמים ומאפשר למים המטויבים לזרום לרשת המים.
במזהמים כימים, דוגמת פרכלורט, תרכובות אורגניות וחומרי נפץ, משתמשים בשרפים סלקטיבים (מחליפי יונים סלקטיביים), חומר מוצק שמספח אליו חומרים מסוימים ושפועל בצורה דומה לזו של הפחם הפעיל. שיטה זו מאפשרת להוריד את כמות הרכז - המזהמים שנותרים בצד לאחר הטיפול במים ושהסילוק שלהם מייקר את העלויות. שיטה נוספת וחדשה שנמצאת עדין בשלבי בחינה ושאף היא מאפשרת להוריד את כמות הרכז, היא פירוק ביולוגי של המזהמים בתוך המים.
אומדן עלות ההשקעה למתקן משתנה ותלויה בסוג המזהם, ריכוזו וטכנולוגיות הטיפול. אביר מדגים כי השקעה נורמטיבית במתקן לסילוק מזהמים אורגנים, ללא השקעה בתשתיות, עומדת על 1,000 דולר להפקת 1 מ"ק מים מטויבים לשעה. כלומר אם באר יכולה לספק כ-150 מ"ק לשעה, ההשקעה הנדרשת היא 150 אלף דולר. ההשקעה בסילוק חנקות גבוהה יותר ומגיעה ל-3,000 דולר למ"ק מים לשעה.
אביר מציין כי טיוב בארות שבתחומי הרשויות המקומיות, מאפשר להן להקים מערך הספקת מים שאיננו תלוי אך ורק במערכת אספקת המים הארצית, אלא גם מאפשר עצמאות חלקית ונותן מענה בעתות משבר. בנוסף יש בכך כדאיות כלכלית לדבריו, שכן עלות הטיפול במים מטויבים נמוכה מעלות רכישת המים ממקורות. דוגמה לכך הוא פרויקט שהחל כפיילוט בראשון לציון ושפועל מאז 1997. "הפיילוט הוקם בשיטת ה-BOT, שבה היזם משקיע, בונה ומפעיל בעצמו את המתקן ולאחר תקופה מעבירו לידי הרשות", מספר אביר.
איפה תקוע?
למרות שרשות המים מספקת מענקי סיוע ופטור מהיטל הפקת המים לביצוע פרויקטים לטיוב מים, התחום לא ממש מצליח להתרומם. אביר מספר שבתחילת שנות ה-2000, עם מתן ההטבות, נרשמה התעוררות קצרה, שדעכה בשל העדר מוטיבציה עסקית.
"רוב הרשויות המקומיות שהיו אחריות על תפעול משק המים המוניציפאלי, ראו את ההתמודדות עם טיוב בארות כעול שהרווח הכספי בצידו מועט יחסית", הוא מספר, "הן העדיפו לסגור אותן". אביר מוסיף, שיזמים רבים נשחקו בתהליך לאחר שנתקלו בחסמים שמציבים המשרדים השונים, בדרך לקבלת האישורים הנדרשים. כך למשל קבלת היתרי בנייה ורישיונות עסק.
אהוד לשם, מהנדס מחוז המרכז משרד הבריאות בעבר וכיום יועץ בתחומי מים וביוב, סבור כי הבעיה העיקרית לדבריו היא הסירוב של משרד הבריאות להכיר בטיפול במים כתחליף לשמירה על "רדיוס מגן" - האזור סביב הבאר שצריך להיות נקי ממבנים ותשתיות כמו בתי מגורים וקווי ביוב, שעלולים לגרום לזיהום נוסף.
"התקנות מאפשרות למשרד לאשר חריגה מרדיוס המגן, אם מגישים בקשה למנוע את הזיהום", אומר לשם, "לצערי, על זה משרד הבריאות לא מוכן לדבר עם הלקוחות". התוצאה לדבריו, היא שעשרות בארות, בעיקר בתוך הערים, נותרות סגורות ולא מופעלות מחדש. "יש מקרים רבים בהם שבארות יכולות להיות ליד קווי ביוב וגורמי זיהום אחרים, ועדין ניתן לשתות את המים", הוא קובל.
לשם מוסיף, שהוא אישר להחזיר בארות כאלה לשימוש בתפקידו בעבר כמהנדס המחוז. לדבריו, רשות המים גם אינה מתאמצת לקדם את הנושא: "רשות המים מעודדת ונותנת מענקים, אבל היא לא שוכבת על הגדר בשביל התאגידים והאגודות שרוצות לפתור את הבעיה".
ממשרד הבריאות נמסר, כי הוא מוכן לאשר טיפולים שונים, אם הוכחו כיעילים, בטוחים וטובים. עם זאת ציינו, כי "משרד הבריאות סבור שיש גם קווים אדומים, על פיהם מי גלם עלולים להיות מזוהמים במיוחד ולא ראויים לשתייה גם לאחר טיפול. במקרים אלו, גם אם יוצע טיפול לא נסכים לאשרם לשתייה".
לדעתו של אביר, דווקא תאגידי המים עשויים לשנות את התמונה. "המחסור במים שפירים, עלות הפקת המים והקמת תאגידי המים שמתבוננים בנושא בהיבט כלכלי עסקי, מעודדים היום את נושא טיוב הבארות מחדש", הוא אומר, "תאגידי המים ראו שעלות מים מטויבים זולה יותר לעומת מחיר המים שנרכש ממקורות ושהם יכולים להרוויח כסף. הם חברות עסקיות ורוצים להרוויח".
ובינתיים: הזיהומים מתפשטים
גילויים של מזהמים חדשים ולא מוכרים גם לא תרמו לקידום הנושא. אביר מדגים, שרק בסוף שנות ה-90 החלו לבדוק למזהמים נוספים כמו חומרים אורגנים נדיפים שמקורם בחקלאות ובתעשייה או זיהומים מתחנות דלק, שגרמו לסגירת בארות נוספות. "עד אז נחשפו אנשים לחומרים בעלי פוטנציאל למחלות שונות ולא נעשה דבר", הוא מספר.
הזיהום עתיר הממדים שהתגלה בשטחי תעש ברמת השרון הוא רק אחת מהדוגמאות הבולטות: במקום נמצא הפרכלורט, חומר מסרטן ששימש דלק טילים בתעשייה הצבאית. "מציאת מזהמים נוספים בלתי ידועים גרמה לרשויות המקומיות וליזמים הפרטיים לחשוב מחדש על הנושא, במיוחד לאור הסיכונים העסקיים", מספר אביר.
בהעדר טיפול, הזיהומים הללו לא "יושבים בשקט" מתחת לקרקע – הם מתפשטים ומסכנים בארות נוספות. כך למשל זיהום הפרלורוכט מתעש נדד למקומות נוספים וכבר נדד גם לתל אביב והרצליה. לשם מסביר כי טיפול בזיהום מצמצם אותו לאורך זמן, מכיוון שהריכוז שלו במים יורד. "נניח שהזיהום נמשך כ-50 שנה והופסק", הוא מסביר, "כעת צריך להוציא את כולו. אם לא עושים זאת ובמורד שואבים מים רגילים - הזיהום יגיע גם לשם".
עמדת רשות המים בנושא שונה. "כתם הזיהום של פרכלורט ואחרים לא ניתנים לטיפול רק על ידי טיוב בארות", נמסר מרשות המים, "להפך, כדי לטהר כתם כזה, צריך לטפל בו במקור הזיהום ולא איפה שבמקרה יש בארות באזור. אם מטפלים רק בבארות באזור, אפשר לגרום להרחבת הזיהום ולהתפתחותו למקומות שאין בהם זיהום".
מבחינת חסמי הליכי התכנון, ברשות מדגימים כי במקביל לבדיקות לניקוי הכתם ברמת השרון, מקדמים בשטח תוכניות בנייה. "אם לא ישאירו שטחים במקור הזיהום על מנת שנוכל להקים ולבנות את מה שצריך לטפל בכתם, תהיה בעיה. זה יהיה חסם סטטוטורי בלתי רגיל".
ברשות מבהירים כי לא תמיד טיוב בארות זה הפתרון המועדף. " טיוב בארות זה לא פתרון לטיהור מי התהום, זה דרך למנוע השבתה של באר", נמסר, "במקביל מתבצעים סקרים אדירים על מנת לבדוק את המזהמים ולטפל בכתמי הזיהום בצורה אחרת. ניקוי זה תהליך ארוך, יקר ומאוד מורכב ומסובך. בתעש למשל, צריך לעשות מגוון אדיר של סקרים ולבדוק עד לאן הגיעו מרכיבי המזהמים. אחרי זה צריך לבחור את דרך הטיפול הנכונה. זה מצריך המון זמן ומשאבים".
בנוסף מביעים חשש, כי לאחר הקמת מתקן טיוב לטיפול בגורם זיהום אחד, יופיע מזהם אחר. "יש בכך סיכון אך צריכים לראות גם את הסיכוי והרווח שיהיה לחברה כתוצאה מטיוב הבארות", אומר אביר בתגובה, "לפיכך יש לבצע אנליזה של מירב המזהמים הידועים היום ולתת פתרון משולב שיודע לתת מענה למספר מזהמים".
לפנייה לכתב/ת 
