המסע שלא הושלם: פרידה מאנגלופולוס
הבמאי היווני תיאו אנגלופולוס שנהרג בתאונת דרכים, השאיר אחריו סרט חדש שאותו לא הספיק להשלים. אולי זו הפרידה ההולמת למי שרבים מסרטיו עסקו במסעות שלא הושלמו
ההלם על מותו הטראגי של הבמאי היווני תיאו אנגלופולוס בתאונת דרכים מפנה בהדרגה את מקומו לצער עמוק. צער על הסתלקותו הפתאומית של אחד מגדולי אמני הקולנוע של זמננו, ועל סרטו החדש, "הים האחר", שאותו לא זכה להשלים.
מה יעלה בגורל הסרט? – לא ידוע. בשלב הזה טרם הובהר האם אנגלופולוס הותיר אחריו רשימות מפורטות שיאפשרו לבמאי אחר להשלימו. ואולי הסרט הלא מושלם הזה הוא הפרידה ההולמת של אנגלופולוס מהעולם – במאי שרבים מסרטיו עסקו במסעות שלא הושלמו, כמו, למשל, מסעם של הילד והילדה ביצירת המופת שלו, "נוף בערפל" (1988), שעוזבים את ביתם ביוון ויוצאים לגרמניה במטרה לפגוש באב שמעולם לא היה.
העיסוק הזה באב הנעדר והחיפוש אחריו קשור בעבותות לחוויה טראומטית מחייו של אנגלופולוס עצמו, שאביו נאסר ועקבותיו נעלמו במהלך "דצמבר האדום" של שנת 1944, עם פרוץ מלחמת האזרחים במדינה. אין זה מקרה, לפיכך, שגיבור סרטו הנפלא "מסע לקיתרה" (1984), הוא קולנוען המבקש לעשות סרט על אביו, שאף שמו ספירוס כשם אביו של אנגלופולוס.
כל שוט הוא דבר חי
ואכן, המסע הוא אחת התמות המרכזיות ביצירתו של אנגלופולוס, שנולד באתונה ב-27 באפריל 1936. בין אם זהו מסעה של להקת תיאטרון נודדת בסרטו האפי "מסע השחקנים" (1975), שעסק בהיסטוריה של יוון בין השנים 1939-1952; ובין אם מדובר במסע החותם את חייו של גיבור "מגדל הדבורים" (1986), או במסעו של במאי סרטים אל הסרט הראשון שנוצר ב"מבטו של אודיסיאוס" (1995).
מתוך "נוף בערפל". יצירת מופת
המסע הוא בסיסם של הסיפור, של ההיסטוריה, ואודיסיאוס הוא הדמות המכוננת שלו. הנדודים בסרטיו של אנגלופולוס, ממש כמו בסיפור המיתולוגי, הם מן הגלות – הביתה. אל נקודת ההתחלה. כך, גיבור "מסע לקיתרה" הוא מהפכן יווני קשיש השב למולדתו לאחר שנות גלות ממושכת בברית המועצות, ומתקשה למצוא בה מחדש את ביתו. אכן, הבית בסרטיו הוא מושג חמקמק, והשיבה בהם לעולם אינה אפשרית. הסיפור, אומר אנגלופולוס, לעולם אינו מסתיים, ואודיסיאוס המודרני כמו נידון להמשיך בנדודיו.
זו אולי הסיבה שנופי סרטיו היו מזוהים תמיד עם גשם ואפרוריות עגמומית. במובן זה, ניכרת עליהם השפעתו של הבמאי האיטלקי המודרניסט מיכלאנג'לו אנטוניוני ("ל'אוונטורה"), שהנוף הפיזי ביצירותיו שימש שיקוף של עולמן הפנימי ותחושותיהן של הדמויות.
קטע מתוך "המסע לקיתרה". הבית הוא מושג חמקמק
התמות של מסע ומהלך ההיסטוריה הכתיבו גם הסגנון החזותי המיוחד של סרטיו – שוטים ארוכים, מהורהרים, שקטים, אניגמטיים ומורכבים, המזכירים את עבודותיהם של מיקלוש יאנצ'ו וקנג'י מיזוגושי. "בעבורי כל שוט הוא דבר חי, עם נשימה משלו, המורכב משאיפה ונשיפה", אמר פעם אנגלופולוס. "זהו תהליך שאינו יכול להיות מופרע בשום פנים ואופן. צריכים להיות לו התחלה וסיום טבעיים".
הטרילוגיה הבלתי גמורה
אנגלופולוס למד משפטים, אך נטש ועבר ללמוד ספרות ואנתרופולוגיה בסורבון (שם היה מתלמידיו של חוקר המיתוסים קלוד לוי שטראוס, שהשפעת התיאוריות שלו ניכרת על יצירתו של אנגלופולוס). הוא התקבל ללימודים ב-IDHEC, בית הספר היוקרתי לקולנוע בצרפת, אך סולק משם עם תום השנה הראשונה, ועבד תקופה מסוימת ב- Musée de L’Homme שם התוודע לאנתרופולוג והדוקומנטריסט המהולל ז'אן רוש, ממייסדי ה"סינמה וריטה". עם חזרתו ליוון, שימש כמבקר קולנוע במגזין בעל עמדות שמאלניות.
מתוך "מבט של אודיסאוס". נידון להמשיך בנדודיו
עם תחילת שלטון הקולונלים הפשיסטי בשנת 1967, הוא פנה לבימוי. סרטו הארוך הראשון, "השחזור" (1970) עסק בשחזור מהלכיו של רצח בעל בידי אשתו ומאהבה. סרטו הבא, "הימים של 36'" (1972) חנך את "הטרילוגיה של ההיסטוריה", שעניינה ההיסטוריה של יוון תחת הדיקטטורה של מטקסאס, דרך מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים, ועד 1970 (שני חלקיה האחרים של הטרילוגיה הם "מסע השחקנים" ו"הציידים" מ-1977, שמספר על חבורת ציידים המגלה את גופתו השמורה היטב של פרטיזן).
אל הטרילוגיה הזו אפשר במידה רבה גם לשייך את "אלכסנדר הגדול" (1980), המשלב בין שניים מהנושאים הקבועים ביצירתו של אנגלופולוס – היסטוריה ומיתולוגיה. זאת, דרך סיפורו האמיתי של פושע נמלט בשלהי המאה ה-19 החוטף קבוצה של תיירים בריטיים ומשכנע את עצמו שהוא גלגולו של הכובש היווני הכביר.
אחר כך הגיעה "הטרילוגיה של השקט". זו כבר מתרחשת על רקע יוון המודרנית, נעה בין תודעה, זיכרון ומיתוס, ועוסקת, לדברי אנגלופולוס, בשתיקת ההיסטוריה ("מסע לקיתרה"), שתיקת האהבה ("מגדל הדבורים") ושתיקת האל ("נוף בערפל").
שלושת סרטיו הבאים שהרכיבו את "הטרילוגיה של הגבול" התרחשו על רקע המלחמות בבלקן בשנות ה-90, ועסקו בשרירותיות ובאבסורדיות של מושג ה"גבול". הטרילוגיה הזו כללה את "על רגל אחת" (1991), "מבטו של אודיסיאוס" ו"נצח ועוד יום" (1998), שזיכה אותו ב"דקל הזהב" בפסטיבל קאן, והביא את סיפורו של משורר יווני גוסס (ברונו גאנץ), אשר רגע לפני שהוא מאשפז עצמו בבית החולים נעשה מעורב בגורלו של ילד אלבני יתום.
שני סרטיו האחרונים, "האחו הבוכה" (2004) ו"אבק הזמן" (2008), שהפך למרבה הצער לסרטו האחרון, הם חלקיה של טרילוגיה נוספת, בלתי גמורה, הסוקרת את תולדות יוון במאה ה-20. הפרק השלישי, זה שבעת צילומיו מצא אנגלופולוס את מותו, אמור היה לעסוק במשבר הכלכלי הנוכחי הפוקד את המדינה; וכמו המסעות בסרטיו – גם המסע הזה, כאמור, לא יושלם.
